בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ ואת הפוסטמודרניזם

האם יתכן שבראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ ואת הפוסטמודרניזם? תלוי לפי מי. לפי הפוסטמודרניזם עצמו, ודאי כן הוא. שהרי הוא טוען שאין אמת מוחלטת, אין אמת בכלל, הכל אמת, אין היגד נכון או לא נכון. לכן גם ההיגד הנ"ל נכון. יתר על כן, גם ההיגד בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ אינו אמת. לא אמת האמירה שיש אלהים שהוא ברא, שיש שמים ושיש ארץ. רק בדבר אחד הפוסטמודרניזם מודה: שיש פוסטמודרניזם. או ליתר דיוק, כיון שיש הרבה פוסטמודרניזמים, אז כל הפוסטמודרניזם האחרים אינם אמת.

אבל אנחנו תלמידי משה רבנו גם תלמידי השכל הישר, אנו אומרים שכל הפוסטמודרניזמים אינם אמת, ויש שבעה דברים אמיתיים.

א', ביום הראשון, יהי אור. בעולם יש אור, יש טוב, יש אמת, אמת מוחלטת. נכון שלפעמים קשה לגלותה, אך היא קיימת. בניגוד לפוסטמודרניזמים הטוענים: אין אידיאלים, הכל לא-שוה, הכל שקר, נפרק את הכל.

דקונסטרוקציה, ניהליזם, הכל תלוי בפרשנות, האמת היא הבניה חברתית מלאכותית. הם עדיין מעולם התוהו. ואנו אומרים יש סדר רוחני עליון מד'.

ב', ד' הבדיל בין מים למים. אלו מים טובים ואלו מים טובים, אך יש הבחנה ביניהם. יש הבחנה בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים, בין שבת לששת ימי המעשה. לא כמו הפוסטמודרניזם, שכל אחד בונה לו שיח, שהוא ערבוב שיטות פילוסופיות, שהוא בעצמו סוגים שונים, שהוא נגד האוניברסלי הרציונלי, שמשתמש במדע לא מובן לו לעניינים חברתיים.

אין אצלו בינרי. אין הבדלה בין אמת לשקר, זכר לנקבה, יהודי לגוי, רוח לנפש. הכל אקלקטי, לודי, הדוניסטי. לא כן, נאצי זה רע ורע, ילד רעב זה רע ורע. ולא קרנבל ססגוני של מגוון סגנונות.

ג', עץ פרי עושה פרי, דשא מזריע זרע יש צמיחה, יש התקדמות. יש עתיד, יש חיים, יש ממשות, יש תקווה. לעומת הפוסטמודרניזם שמבטיח עולם חדש, אך אלה רק דיבורים, ללא פרי. עד כה, לא הצליחו בשום דבר, לא יצרו אנשים יותר טובים. יש עדיין מלחמות, רעבים וסובלים. אין דמויות עליונות להזדהות. אלא יש פירוק, הרס, דקונסטרוקציה.

ד', יהי מאורות. יש דברים מאירים, דברים בהירים, דברים עמוקים, דברים חכמים, דברים ברורים. אבל הפוסטמודרניזם הוא שפה פילוסופית מעורפלת, משחקי מילים, טרמינולוגיה כאילו מדעית, ידענות שטחית, דיבור בבטחון מופרז, בלי משנה תיאולוגית פילוסופית. הם מעדיפים אסתטיקה על אידיאולוגיה, רגש על תכונות פנימיות, אופנה על קדמה, פרט על כלל, הווה על דורות. לא כל התלבטות פוסטמודרנית היא חדשה, אפשר לתרגם אותה במילים פשוטות. אין שם שום חידוש, כל הברקה שלהם אפשר לנסח בשפה רגילה. יש שם רלטיביזם ערכי מכוסה בלהטוטים לשוניים. אין חכמה.

ה', ריבוי עופות. ריבוי דגים. עולם עשיר, עולם נפלא, עם מיליונים של יצורים, שיש לשמור עליהם בכבוד. עולם של ריבוי, עולם של ברכה. אבל הפוסטמודרניזם הוא טוטאלי, עם השתלטות אלימה ודורסנית, ושולל כל זרם אחר. אמנם הוא טוען שנותן לגיטימציה לתרבויות שונות, כיון שאינו חותר לאמת מופשטת ומוחלטת, לכן לכאורה, כל אחד בוחר מה שטוב לו, ולא חייב להצדיק את עצמו באופן אובייקטיבי רציונלי, כמו במודרניזם. אבל כל זה תיאוריה. בפועל הוא שולל כל זרם אחר, הוא בז לתורה ולמצוות. התיאוריה יפה, אך הניסיון גובר על התיאוריה. אם אין אמת, או הכל אמת – אולי מישהו יוכל להסביר לנו, למה כל פוסטמודרניזם מאמץ עמדות פוליטיות של השמאל הקיצוני. הם משיבים: הרי כל אחד רשאי לבחור מה שרוצה. כמובן, זו לא תשובה. אלא יש כאן כלי רטורי של השמאל הקיצוני, שאיבד יכולתו להוכיח דעותיו באורח רציונלי, לכן תופס מחסה פוסטמודרני השר שהעולם גשר רחב מאוד ואין בו רציונל כלל. אם האמת היא שאין אמת, שאין שום משמעות, אז אי אפשר לומר כלום, אז הוא שולל דעתו של הסובר שיש אמת מוחלטת. הוא הולך בדרך הסופיסטים היוונים שיכלו להוכיח את הכל, תמורת תשלום הגון. כל תעלול לשוני קביל, כיון שאין משמעות למילים נכון או לא נכון. הם סוברים שהשיח שלהם הוא שיח שלא ניתן להפרכה. להטוטי מילים והפרכה מילולית. רעיונות עמומים לא מובנים. שיבוש ההיסטוריה.

ו', יש עץ דעת טוב ורע. ולא האדם הוא הריבון, לא הכל מסביב לאדם. לא הכל אני אני אני. צריך אומץ להיות אדם. אומץ לומר: בשבילי נברא העולם. בזכותי יש משמעות לעולם. יש לי נשמה. היא נקראת לשאוף אל הטוב ולברוח מן הרע, ולא לקבוע מה טוב ומה רע, כי היא נמשכת ממקור עליון.

ז', שבת קודש. יש קדושה, יש יראת ד' בעולם. ספר קהלת מעלה כל הספקות שבעולם אבל נקודת המוצא היא אמונה, מעל השמש, והמסקנה הסופית היא יראת ד'. יש שבת קודש, יש מטפיסיקה, יש רוחניות עליונה.