לך להיות מורה (תשפ"ה–תשפ"ט)

• סכנת נפשות

שאלה: מדוע עלי להיות מורה? האם זו האחריות שלי? הרי ישנם תפקידים רבים באומה שאני יכול למלא. יתרה מכך, מדובר בעבודה הכרוכה בקשיים טכניים ומעשיים המכבידים עלי. אולי זהו עיסוק "קטן" מדי ללמד ילדים, בעוד אני מסוגל לעשות דברים גדולים יותר?

תשובה: הסבא מנובהרדוק, תלמידו של רבי ישראל סלנטר, מביא בספרו 'מדרגת האדם' (במאמר מזכה הרבים) את הגמרא במסכת בבא מציעא (פה, ב). שם מסופר על ויכוח בין רבי חנינא לרבי חייא. אמר רבי חנינא לרבי חייא: איתי אתה רב? חס וחלילה, אם התורה תשתכח מישראל, אני אשחזר אותה על פי כוח הסברא שלי. השיב לו רבי חייא: איתי אתה מתווכח? אני אעשה שהתורה לא תשתכח מישראל. כיצד פעל רבי חייא? הוא הלך וזרע פשתן, ומהפשתן שזר רשתות. בעזרת הרשתות צד צבאים, האכיל את בשרם ליתומים, ומהעורות הכין מגילות שעליהן כתב את חמישה חומשי תורה. לאחר מכן הלך למקום מסוים ולימד חמישה ילדים, כל אחד חומש אחד, ולימד אותם את שישה סדרי משנה. הוא הנחה אותם: עד שאני אלך ואחזור, תלמדו אחד את השני מקרא, תלמדו אחד את השני משנה, כדי שהתורה לא תשתכח מישראל.

על כך אמר רבי יהודה הנשיא: "כמה גדולים מעשי חייא". רבי חייא, שהיה מגדולי תלמידיו של רבי ועורך הברייתות, לא ראה זאת כפחיתות כבוד לעסוק בכך. הוא לא נרתע מהעיסוק בפרטים הטכניים, כגון הפשתן, הרשתות והצבאים, ולא מהטיפול בילדים יתומים ומסכנים שאלמלא הוא, לא היו לומדים כלל. הוא אף השכיל להפעיל אותם שילמדו זה את זה. מדוע עשה זאת? משום שהייתה זו שעת סכנת נפשות וסכנת נשמות. כאשר קיימת סכנת נשמות, כפי שקורה בימינו, מוטלת עלינו אחריות כלפי האחרים. כשם שקיימת אחריות לרפא את הגוף, כך קיימת אחריות לרפא את הנשמה.

• האחריות לחינוך הדור

בספרו 'מזכה הרבים', כותב הסבא מנובהרדוק דברים נוקבים, אותם קיים הוא עצמו בגופו ובנפשו. לעיתים אדם טוען: "אין לי כוח". הוא סבור שאינו בנוי להיות מורה, שיש לו תפקידים אחרים, ושואל מדוע עליו לנדוד למקומות רחוקים ולעזוב את מקומו הקבוע עבור מלאכת ההוראה.

שאלה: האם אדם רשאי להימנע מהוראה בטענה שאין לו כוח או שאין לו כוח לנדוד למרחקים?

תשובה: בתנא דבי אליהו (פרק י"א) מובא כי שבעים אלף איש נהרגו בגבעת בנימין. זה היה אסון נורא ואיום, ויש להבין כיצד הידרדרו למציאות כה קשה. חז"ל מסבירים כי האשמה מוטלת על הסנהדרין הגדולה. הם "היו צריכים לקשור חבלים של ברזל במותניהם, להגביה בגדיהם למעלה מארכובותיהם, ויחזרו בכל הרי ישראל. יום אחד לכיש, יום אחד חברון, יום אחד בית אל, יום אחד ירושלים. וכן בכל מקומות ישראל. וילמדו את ישראל, שנה, שנתיים, שלוש, כדי שיתגדל ויתקדש שמו של הקדוש ברוך הוא". אולם, הם לא נהגו כך, אלא "נכנסו כל אחד לכרמו, אמר שלום עליך נפשי, כדי שלא להרבות עליהם את הטורח". כיוון שלא עסקו בתורה בכל הארץ ולא לימדו את העם, נהרגו אותם רבבות. מי הרג את כל אלה? אותה סנהדרין גדולה שהניחו משה, יהושע ופנחס.

מכאן אנו למדים על גודל האחריות המוטלת על כתפינו. אין לאדם ברירה אחרת, שכן הוא לא נולד כדי לחיות לבדו. אמנם אדם נולד עבור עצמו, אך באותה מידה הוא נולד עבור כלל ישראל. זוהי תכלית הימצאותך בעולם. לכן, עליו לכתת רגליו למרחוק ולנדוד ממקום למקום. ישנו ביטוי המדבר על החובה "לגלות למקום תורה", אך כאן הכוונה היא לגלות כדי להפוך את היעד למקום תורה. אין לומר "קשה לי" או "אין לי כוח". יש כוח. כאשר קיימת סכנה לדור הצעיר, על כולנו לחלוץ את מותנינו ולהתגייס למשימה.

• מעלת מלמד התינוקות

לעיתים אדם חש שאין לו סבלנות למלאכת ההוראה. הוא פוגש ילדים שקשה להם ללמוד, ילדים שאינם רוצים ללמוד ומפריעים, או ילדים עניים שנדמה כי ממילא לא יוכלו להגיע להישגים לימודיים. הוא מרגיש שאין לו כוח להתמודד עם כל זה, וסבור שעליו לדאוג קודם כל לרוחניות שלו עצמו. אך האמת היא אחרת. הסבא מנובהרדוק מביא את המעשה (עיין תענית כד א) ברב שנקלע למקום אחד, בזמן שלא ירד בו גשם. רב גזר תענית, אך הגשם לא בא. לעומתו, ירד שליח ציבור אחד לפני התיבה, וכאשר אמר "משיב הרוח" מיד נשבה הרוח, וכשאמר "מוריד הגשם" מיד ירד גשם. תמה רב ושאל אותו: "מה מעשיך?" שבזכותם תפילתך מתקבלת כך. השיב לו אותו אדם: "אני מלמד ילדים". הוא הסביר שהוא מלמד בני עניים כבני עשירים, ומי שאינו יכול לשלם, אינו מבקש ממנו כסף. עוד הוסיף שהוא מחזיק ברשותו "מחילות של דגים", וכל תלמיד שמתרשל בלימודו ואינו רוצה ללמוד, הוא משחד אותו בהם, מרגיע אותו ומפייס אותו עד שהוא מתרצה ובא ללמוד.

יש כאן שני יסודות גדולים בחינוך. ראשית, הלימוד אינו צריך להיות אליטיסטי, מיועד רק לעשירים או למוכשרים, אלא עליו להיות מופנה לכולם באופן שווה. שנית, כאשר פוגשים תלמיד שאינו רוצה ללמוד, אין להרים ידיים, אלא יש לבוא לקראתו ולפייס אותו במתנות ובדרכי נועם, עד שיבוא וילמד בסופו של דבר. אנו רואים מכאן שהעיסוק בילדים ובקשייהם אינו גורם לאדם לאבד את מדרגתו הרוחנית העליונה. להיפך, אותו מלמד תינוקות היה במדרגה רוחנית כה גבוהה, עד שתפילתו התקבלה מיד במקום שבו תפילתם של אחרים לא נענתה. דווקא המסירות לחינוך היא שבונה את קומתו הרוחנית של האדם.

• סבלנות בחינוך

יש אדם האומר: אין לי סבלנות, אין לי כוח. ישנם ילדים שאינם מבינים; המורה מסביר שוב ושוב, והם אינם קולטים. המורה חש שעל ידי כך הוא מקטין את עצמו, מעייף את עצמו ומפורר את אישיותו לחתיכות. אך האמת היא הפוכה. הסבא מנובהרדוק מביא את דברי הגמרא (עירובין נד ב) על רבי פרידא, שהיה לו תלמיד שהיה מלמד אותו כל דבר ארבע מאות פעמים, ורק אז היה התלמיד קולט ולומד. יום אחד ביקשו מרבי פרידא ללכת לדבר מצווה. הוא לימד את התלמיד את ארבע מאות הפעמים הקבועות, אך הפעם התלמיד לא למד. שאל אותו רבי פרידא: מה קרה עכשיו? מה הבעיה? השיב התלמיד: מאותו רגע שאמרו לרב שיש מצווה, הסחתי דעתי מהלימוד, ואמרתי, נו, עכשיו הוא יקום, עכשיו הוא יקום. רבי פרידא לא איבד את סבלנותו אלא אמר לו: בוא בוא בוא, תקשיב, אני אלמד אותך. הוא לימד אותו עוד ארבע מאות פעמים, והתלמיד למד. בעקבות מעשה זה יצאה בת קול ואמרה: מה אתה מעדיף? מה נוח לך? שיוסיפו לך ארבע מאות שנות חיים, או שתזכה ואתה ודורך לעולם הבא? השיב רבי פרידא: שאני רוצה לזכות אני ודורי לעולם הבא. אמר להם הקדוש ברוך הוא: תנו לו זו וזו (עירובין נד ב).

אכן, יש תלמיד שאינו מבין וצריך להסביר לו שוב ושוב בסבלנות, ובסוף הוא מבין. אין לאדם לחשוב שבגלל המאמץ הזה אישיותו מתפוררת. אדרבה, אנו רואים לאיזו מדרגה גדולה הגיע רבי פרידא בזכות כך. כאשר אדם מוסר נפשו על הכלל ועל הילדים, הוא הולך ומתגדל. הפרט מתעלה מתוך מה שהוא מעניק לכלל. רבי פרידא לא ביקש חיים ארוכים לעצמו, אלא רצה עולם הבא עבור הדור כולו, מתוך מסירות מוחלטת לדור.