שיעורי הרב שלמה אבינר

משתמשי האתר היקרים! נשמח לתרומות ע"מ להמשיך את פעילות האתר ולשדרגה. תודה!

ילד באומנה - קח והאמן (מאמר)

מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר

גרסה מ־17:55, 20 במרץ 2016 מאת Maale (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן " == קח ילד באומנה - והאמן == [הרב שלמה אבינר] '''מכתב ראשון.''' שלום. קוראים לי מוטי, אני בן עשר ...")

(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)

קח ילד באומנה - והאמן

[הרב שלמה אבינר]

מכתב ראשון. שלום. קוראים לי מוטי, אני בן עשר אבל אני לא יודע לכתוב. אני אומר למוריה במילים שלי והיא כותבת. מוריה היא בת שירות לאומי בבית הספר שלי, היא עוזרת לי ללמוד, לקרוא ולכתוב, אבל אני לא מצליח. היא כל כך מתאמצת, אני נורא אוהב אותה, אבל משהו תקוע לי בראש. זה בגלל אבא ואמא. אבא שלי לא נורמלי, מידי פעם הוא הולך לבית חולים לחולי נפש. כשהוא חוזר הוא צועק, מרביץ לאמא וגם לי. אמא בוכה כל הזמן, היא חלשה, היא עובדת נורא קשה. בהתחלה רצו לשלוח אותי לפנימיה בכפר ילדים, ואמרו לי שזה מאד נחמד. לא רוצה נחמד, רוצה אבא ואמא. אחר כך אמרו לי שאהיה ילד במשפחה אחרת. לא באימוץ. אמרו לי מילה אחרת: אומנה; אבא ואמא חדשים, יותר טובים. לא רוצה חדשים, רוצה את שלי. הם שלי. לא רוצה. מוריה בת השירות אמרה לי שאני יכול לכתוב לך, אז אני כותב. (מוריה, בת שירות, בשם - מוטי.)

מכתב שני. שלום. מוטי יקר. טוב עשית שכתבת לי. אתה צודק שאתה רוצה אבא ואמא שלך. אומנה זה לא אימוץ, אבא ואמא שלך יישארו שלך. אומנה זה כמו פנימיה קטנה שלך, יותר טוב מפנימיה, ואתה תמשיך לבקר בבית כל הזמן. המשפחה האומנת שלך תגור קרוב לביתך ותוכל לבקר הרבה. אין סיבה להרחיק אותך. יש לך אבא ואמא טובים, אך אינם מצליחים לתת לך כל מה שאתה צריך. אז המשפחה האומנת תשלים את החסר. נקווה שיותר מאוחר, אולי יסתדר אצלך בבית ותחזור לשם. אל תדאג. תהיה מאושר וגם תדע לקרוא ולכתוב. אני מבטיח לך. ולמוריה, בת השירות, כל הכבוד שאת דואגת למוטי.

מכתב שלישי. שלום, אנו אהרון ואלישבע כהן. הציעו לנו לקבל ילד באומנה. אנו מתלבטים מאוד. מחד, אנו מודעים לחשיבות הדבר. מאידך זה ישבש את כל תכניותינו. הילדים שלנו קצת גדלו, אז רצוננו לדאוג לעצמנו. בעלי מתכנן ללמוד לתואר שני, ואני לתואר שלישי. בלי זה לא נוכל להתקדם במקצוע. אנו חושבים שמגיע לנו. הילד הזה נראה די בעייתי וידרוש מאתנו זמן וכוחות. כפי שביררנו, אביו ואמו כלל אינם מתפקדים כהורים ועקב זאת הילד על סף פיגור. נעדר רוב הזמן מבית הספר. חסרות לנו מיומנויות לטפל בילד כזה ולהיות בקשר עם הוריו ואנו חוששים מן האחריות. גם איננו מעוניינים שעובדת סוציאלית תיכנס לתוך חיינו ותיתן לנו הוראות. שלא לדבר על המעמסה הכלכלית, שהרי עקב לימודינו אין לנו כסף מיותר. מוריה, בת השירות הלאומי פנתה אלינו באומרה שאתה בסוד העניין ותוכל להאיר את עינינו. אנו מתנצלים על הטרחה שאנו גורמים לך, אך ההחלטה כבדה עלינו.

מכתב רביעי. למשפחת כהן, שלום. אינני בסוד שום עניין, רק קיבלתי מכתב ממוטי, ואתם יודעים הרבה יותר ממני. רק זאת אומר לכם, שאין לכם מה לדאוג, לא תהיו לבד. תקבלו תמיכה מתמדת, הדרכה, מעקב לפחות פעם בחודש, וגם עזרה כספית די והותר. עובדת-סוציאלית האומנה לא תחדור אל תוך חייכם, אלא מדובר בשותפות מתוך תיאום הדדי. אינני אומר שלא יהיו קשיים, אך אנו מדברים כאן בפיקוח נפש. לא פיקוח גוף אלא פיקוח נפש ונשמה. לא קל למצוא משפחות חזקות ואידיאליסטיות המוכנות להיות אומנות. החלופה היא לשלוח את הילד לפנימיה שעם כל מסירות הנפש של הצוות הוא לא יזכה להתייחסות כה אישית ואווירה ביתית אינטימית. הרי אתם רואים באיזה מצב נמצא הילד. כאשר מדובר בפיקוח נפש, לא שואלים יותר מדי שאלות. קופצים למים כדי להציל את מי שטובע, אחר כך מוצאים פתרונות לבעיות. זו משימה קשה מאד, אך אל תדאגו, זה לא יפגע בלימודים שלכם, ותהיו מאושרים. אני מבטיח לכם.

מכתב חמישי. כותב לך מוטי. רע לי במשפחה החדשה. זה לא אבא ואמא. אני בוכה כל הזמן, אני רוצה את אבא ואמא שלי האמיתיים. הבטחת לי שיהיה לי טוב. שיקרת לי. (מוריה, בת שירות, בשם מוטי).

מכתב שישי. שלום. שוב משפחת כהן. לצערנו התקוות הוורודות שתלית בנו לא התממשו. לו היה הדבר ניתן, היינו מפסיקים את האומנה. אך אנו מודעים למשבר שזה יגרום לילד. הוא בוכה כל הלילה, מתגעגע להוריו הביולוגיים, מסרב ליצור כל קשר אתנו, ומסתגר בשתיקה. גם אינו מקבל משמעת. הילד עצוב ומפוחד, מוזנח ביותר, סובל מתת תזונה שגרמה למחלות ולהעדר מיומנויות של גיל הגן. אנו מעניקים לו בכל התחומים ללא גבול, אך הוא מסרב לקבל. אנו מעריכים מאד את הסיוע שנותנת לנו העובדת הסוציאלית, אך היא אינה נמצאת עשרים וארבע שעות ביממה עם הילד הזה. אנו מתרוצצים אתו לטיפול פסיכולוגי, לריפוי בעיסוק, ולסתם רופאים, וסחוטים פיסית ונפשית. אולי טעינו ואיננו בדרך הנכונה?

מכתב שביעי. למשפחת כהן היקרה. מעולם לא אמרתי שהילד לא יעבור קשיים רגשיים של הסתגלות במשפחתו החדשה. מערכת עובדי האומנה משתדלת לתת לכם סיוע, אבל עדיין העבודה העיקרית היא שלכם. זו משימה קשה מאד מאד הדורשת הרבה כוחות נפש, אבל אתם מסוגלים לכך. אתם בדרך הנכונה, אבל רק בראשיתה. המשיכו כך והכל יסתדר. זה רק עניין של זמן וסבלנות.

מכתב שמיני. שלום. אנו מקווים שאתה זוכר את אהרן ואלישבע כהן. כשם ששיתפנו אותך במצוקתנו, חשים אנו חובה לשתף אותך בשמחתנו. בעזרת הענקה מסיבית לילד יחד עם רגישות ליכולת הקיבול שלו, הוא החל לקבל את כל הטוב שנתנו לו. לאט לאט עלה במשקל והחל להבריא, לשחק עם חברים ולבקר באופן סדיר בבית הספר. בעזרת מוריה בת השירות, הוא הדביק את כל הפיגור שלו בקריאה וכתיבה ובשאר המקצועות, ועתה הוא ילד בינוני ומעלה בכיתה. העיקר, הוא מרגיש טוב. הוא ילד מקסים. התקדמותו הקרינה גם על הוריו, אמו מתפקדת הרבה יותר טוב וגם אצל אביו ניכר שינוי לטובה. חזרתו הביתה עוד לא נראית באופק, אבל אנחנו דווקא נקשרנו אליו מאוד ואוהבים אותו כאילו הוא בן אמתי שלנו. אגב, הלימודים שלנו לא נפגעו. אדרבה, אנו שואבים כוח מעצם העובדה שאיננו נעולים על מימוש עצמי והישגיות.

מכתב אחרון. שלום, זה מוטי. אתה זוכר אותי? עכשיו אני כותב לבד. מוריה מזמן סיימה שירות לאומי. אתמול הייתי בחתונה שלה עם אבא ואמא ועוד אבא ואמא. גם קיבלנו תעודה בבית בספר. המחנך כתב: "ילד נבון וחרוץ. תוצאות טובות. מוסיף הרבה לכתה בהערותיו". עכשיו אני ילד שמח. אני מקווה שגם אתה שמח. מוטי.