שיעורי הרב שלמה אבינר

משתמשי האתר היקרים! נשמח לתרומות ע"מ להמשיך את פעילות האתר ולשדרגה. תודה!

תלמיד מטומטם (מאמר)

מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר

גרסה מ־18:57, 20 במרץ 2016 מאת Maale (שיחה | תרומות) (תלמיד מטומטם הועבר לתלמיד מטומטם (מאמר))

(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)

תלמיד מטומטם

[הרב שלמה אבינר]

"בהיותי תלמיד בבית ספר יסודי נכשלתי כישלון חרוץ במבחני ה-IQ . הייתה לי חרדת מבחנים ומראהו של פסיכולוג בית הספר הנכנס לכיתה לעריכת מבחן IQ קבוצתי גרם לי מיד להתקף בהלה חריף. כאשר הוא הכריז: 'התחל!' הייתי כבר במצב של חוסר יכולת להשיב כמעט על אף אחת מן השאלות במבחן. אני עדיין זוכר שעסקתי בפתרון השאלות הראשונות, כאשר שמעתי את התלמידים האחרים הופכים דף אחר דף במבחן. לגבַּי, משחק המבחן נגמר עוד לפני שהתחיל, והתוצאה היתה תמיד זהה: הפסדתי... אתה נכשל במבחן ומפסיד את המשחק כאשר כתוצאה ממנו דבק בך הכינוי מטומטם.

אין צורך להיות גאון כדי להבין מה משמעות הדבר. אין שום ציפיות ממטומטם. המורים בשנותי הראשונות בבית הספר בוודאי שלא ציפו ממני להישגים. כמו תלמידים רבים, שאפתי גם אנו לרצות את מוריי, ועל כן מימשתי את ציפיותיהם. הייתי תלמיד גרוע בשלוש השנים הראשונות של בית הספר היסודי, והמורים לא היו מאוכזבים: הם היו מרוצים מכך שעניתי על ציפיותיהם, ואני הייתי מרוצה מכך שהם מרוצים. כולנו היינו מרוצים, ואני הייתי עוד מפסידן במשחק החיים...

הייתי בר מזל, יותר מתלמידים רבים אחרים. בכיתה ד', בהיותי בן תשע, הגעתי לכיתתה של הגברת אלכסה. בעוד שהמורים בשנותיי הראשונות היו מבוגרים ומחופרים בנושא המבחנים, גברת אלכסה סיימה את לימודיה זה מקרוב, ולא הכירה את מבחני ה- IQ או שלא התעניינה בתוצאותיהם. היא האמינה שביכולתי להשיג הרבה יותר משהשגתי, ודרשה זאת ממני. והיא תבעה אף יותר מזה - וקיבלה! מדוע? כי שאפתי לרצות אותה, אף יותר מאשר את המורים. בשלוש השנים הראשונות הייתי מציע לה נישואים בו במקום, אילולא היתה מבוגרת ולמרבה הצער נשואה.

הגברת אלכסה לא התפלאה כלל, אך אני נדהמתי כאשר הישגיי עלו אף על כל ציפיותיה. הפכתי במהרה לתלמיד מצטיין, וכך אמנם הייתי מאז ואילך".

הכותב הוא פרופ' רוברט סטרנברג, אחד הפסיכולוגים המפורסמים בימינו, יושב ראש הסתדרות הפסיכולוגים בארצות הברית (בספרו אינטליגנציה מצליחה - מעבר ל- IQ, ירושלים תשנ"ח, עמ' 15).

עוד הוא כותב: "בשנתי האחרונה במכללה, שאלתי לעצתו של דיקן אוניברסיטת ייל בקשר לתכניותי לעתיד. סיפרתי לו שאני מעוניין בלימודי המשך בפסיכולוגיה, הוא רמז שתכנית כזאת נראית לו שאפתנית מדי, מכיוון שאני טכנאי ביסודי ועלי לחפש מסלול מקצועי המתאים לאדם בעל יכולת שכלית של טכנאי. נפגעתי, ותגובתי היתה: תודה, אך לא תודה. המשכתי בלימודים בפסיכולוגיה...

גברת אלכסה חוללה תפנית כזאת בחיי. אילו היתה לי מורה אחרת בכתה ד', ייתכן שהייתי היום מנקה את משרדי באוניברסיטה ולא מכהן בו" (שם, 18).

"בכיתה ד' גילו שאני דיסלקטי ומאז חשבתי שאני מטומטם וכמעט לא למדתי כלום עד שיעור ב' בישיבה. אז החלטתי ללמוד מסכת ברכות מראש עד סוף ולסכמה, ולהפתעתי זה עלה בידי. התברר לי שכנראה אינני מטומטם. מאז אני לומד תורה בשמחה" (השם שמור במערכת).

ומעשה בחייל שנכשל במבדקי קצונה. על פי רוב זה גזר דין סופי, אך הוא לא התייאש, הצטייד בהמלצות, ניגש שוב, אך נכשל. בכל זאת, הוא התעקש, עבר צינון, ניגש ונכשל בשלישית. אך בפעם הרביעית הוא הצליח, ובמרוצת הזמן הפך לקצין מספר אחת בצה"ל, הרמטכ"ל שאול מופז.

ולמעלה בקודש.

"שכבתי על מיטתי, הוריי חשבו שכבר נרדמתי ושמעתי את אבי אומר לאמי: המלמד התלונן שוב שבננו ברח מהתלמוד-תורה כדי לשחק בכדור במקום ללמוד. לא תהיה ברירה אלא שאקח אותו אתי לעבודה, לפחות יביא תועלת. קפצתי מן המיטה ואמרתי להוריי: ואשאר כל ימיי עם הארץ? בשום פנים ואופן! אבא! אמא! אני רוצה ללמוד תורה. אני מבטיח מהיום אלמד ברצינות. תנו לי עוד הזדמנות אחת. אוכיח שאני מתכוון באמת" - כך סיפר על עצמו הנצי"ב מוולוז'ין בשמחה בסיום ספרו העמק שאלה על השאילתות.

על רבינו יהודה החסיד בעל ספר חסידים מסופר: "כאשר היה רבינו כבן שמונה עשרה שנה, לא ידע עוד שום דבר והיה עושה מעשי נערות, עד שפעם אחת הגיד אביו החסיד הלכה לפני התלמידים, ובנו, הוא רבינו, זרק חצים ורץ לתוך בית מדרשו של אביו, עד שכעסו התלמידים ואמרו לרבם: אתה ואביך ואבות אבותיך כולכם הייתם גדולים בתורה, ואיך תגדל את בנך להיות פרא אדם. אז קרא רבינו שמואל לבנו ואמר לו: יהודה בני, התרצה ללמוד? השיב לו: כן" (תולדות רבינו יהודה החסיד עמ' ב, ספר חסידים מהדורת הג"ר מרגליות), ולבסוף נעשה אחד מגדולי הדורות.