שיעורי הרב שלמה אבינר

משתמשי האתר היקרים! נשמח לתרומות ע"מ להמשיך את פעילות האתר ולשדרגה. תודה!

מעשה רב (שו"ת)

מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר

גרסה מ־10:47, 5 בדצמבר 2016 מאת Maale (שיחה | תרומות) (יצירת דף עם התוכן "'''מעשה רב''' ש: האם ניתן להסיק מסקנות הלכתיות מהתנהגותו של הרב במסגרתו המשפחתית? ת: אכן, יש...")

(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)

מעשה רב

ש: האם ניתן להסיק מסקנות הלכתיות מהתנהגותו של הרב במסגרתו המשפחתית?

ת: אכן, יש ללמוד מהתנהגותו הפרטית של הרב, אך אין זה אומר שעל הצבור להסיק מסקנה הלכתית מכל מעשה של הרב. שהרי, ייתכן שהרב מחמיר על עצמו. אמנם זה עלול להביך את הצבור, על כן "שמאי אומר: עשה תורתך קבע" (אבות א טו). אחד הפירושים הוא: "שלא תחמיר לעצמך ותקל לאחרים או תחמיר לאחרים ותקל לעצמך, אלא תהא תורתך קבע. לך כמו לאחרים. וכן הוא אומר בעזרא: "כי עזרא הכין לבבו לדרוש את תורת ד' ולעשות וללמד בישראל" (עזרא ז י). "כמו שהכין לבו לעשות, כך היה מלמד לבני ישראל" (רע"ב, אבות א טו. מגן אבות לרשב"ץ שם). ברם, יש טענה שבית הלל חולקים על הכלל הנ"ל (תוס יו"ט שם), שהרי מצינו שרבן גמליאל שהיה מבית הלל רצה להביא מבית אביו ראיה להחמיר, והשיבו לו: "מה נעשה לבית אביך, שהיו מחמירין על עצמן ומקילין לכל ישראל" (ביצה ב ו. עדויות ג י). אמנם, מצינו דוגמא לשיטה זו שאין לרב להחמיר לעצמו: מסופר על רב הונא שלא רצה לאכול מאכל מסויים אלא נתן אותו לשמשו, ועל כך מתפלאת הגמרא: ממה נפשך, אם המאכל מותר, מותר לכל העולם. אם המאכל אסור, אסור לכל העולם. תרצה הגמ', שרב הונא נמנע מלאכול בגלל אנינות דעתו, ולא בשל חשש איסור (חולין קיב א ורש"י שם). ברם, מצינו פעמים רבות בהן חכמים החמירו על עצמם אך התירו לציבור (שבת קלד א. נדה יב ב. שו"ת מהרשד"ם יו"ד סוס"י קצב).

כלל גדול בדין הוא, שאין למדים ממעשה רב. אמנם, ישנן הלכות שנקבעו על פי התנהגותו האישית של חכם (סוכה כח ב. בבא בתרא נד א. גיטין יט א. ברכות יא א). עם זאת, כשם שאין קובעים הלכה על פי שיעור עיוני, כך "אין למדין מפי מעשה" (בבא בתרא קל ב), "אם יראה רבו עושה מעשה, אל יקבע הלכה בכך, דשמא טעה בטעם של פסק דין של אותו המעשה, דהרבה טועין בדבר הלימוד, כדאמרינן: והא דפלוני לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר וטעה בסברא" (רשב"ם שם). תלמיד שניצב בפני פסיקה שנמסרה לו בלא טעמיה ונימוקיה עמה, עלול ליתן בה פירוש שאינו נכון, ולהשליך מכאן למקרים אחרים שאינם דומים. למשל, קיים דיון בגמרא בעניין שומר שמסר לשומר האם יפטר באותם תנאים שהיה נפטר לו היה המקרה קורה תחת שמירתו. לפי דעתו של רב, השומר פטור. ברם, אומרת הגמרא, רב לא אמר את כך בפירוש, אלא "מכללא אתמר". היינו, מה שאמרו שכך דעתו של רב, דבר זה מסתבר מתוך שיטתו ההלכתית. מניין? מעשה בפועלים שנהגו להפקיד את כליהם אצל זקנה בשעת ארוחת הצהרים. יום אחד, אחד מהפועלים לא רצה לאכול ונשאר לשמור על הכלים. פתאום שמע קול חתונה, הלך והפקיד את הכלים אצל הזקנה כדי להשתתף במאורע. נגנבו הכלים, ורב פטר את השומר. מי ששמע את מתן פסק ההלכה סבר שרב פוסק ש"שומר שמסר לשומר, פטור", אך באמת לא היא. במקרה זה, המפקיד אינו יכול לטעון: אני סומך עליך ולא על השומר שמסרת לו, שהרי הם עצמם גילו דעתם לפני כן שהם סומכים על זקנה זו (בבא מציעא לו א). הרי לנו שאי ידיעת מכלול הנסיבות עלולה להטעות את פירוש מעשיו של הרב,

אם כן, מדוע נכתבו בגמרא מעשים רבים על חכמינו, הרי לא ניתן ללמוד מהם? אלא ודאי, אין כוונתנו לומר שאין ללמוד מהם כלל, אלא שאין ללמוד ללא סינון ביקורתי. וכן כותב רבנו אברהם בן הרמב"ם: "ולא נכתבו המעשיות המרובות הכוללות מקצת דינים שבתלמוד חינם, וגם לא שיעשה הדין בענין ההוא לפי מה שנזכר שם. אלא כדי שיסגל החכם, בשמעו אותם הרבה פעמים, כח של שיקול דעת ודרך טובה בהוראה למעשה" (שו"ת רבי אברהם בן הרמב"ם סי צז).