שיעורי הרב שלמה אבינר

משתמשי האתר היקרים! נשמח לתרומות ע"מ להמשיך את פעילות האתר ולשדרגה. תודה!

בא - מצה: רק עבד ה' חופשי

מתוך שיעורי הרב שלמה אבינר

גרסה מ־11:51, 12 במאי 2015 מאת Maale (שיחה | תרומות)

(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)

"מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? … שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ...”- יש לשאול: הרי עוד לפני יציאת מצרים נצטוינו באכילת מצה, כבר בפסח מצרים- "על מצות ומרורים יאכלהו..” מה מסמלת המצה? למה מיוחדת לחודש ניסן? אם ישראל יצאו ממצרים לעבוד את ה' אז למה אנחנו אומרים שיצאנו מעבדות לחירות? לכאורה יצאנו מעבדות לעבדות?

שיעור שהועבר בתאריך: ב' שבט התשע"ד

השיעור משוכתב וערוך: בא ע''ד - עבודת הנפש

שיכתוב השיעור:

יש לשאול על אכילת מצה כי לא הספיק בצקם, קרה שלא הספיק הבצק ולכן צריך לאכול מצה, כי יצאנו בחיפזון. אבל כבר בפרשה שלנו כתוב על מצות ומרורים יאכלוהו, כלומר פסח מצרים בלילה לפני היציאה אכלו מצות וזה היה לפני שלא הספיק בצקם.

אפילו יותר, ששלושת המלאכים שבאו ללוט זה היה פסח, כתוב בפסוק נתן מצות. וגם אברהם אמר לשרה מהרי לושי, מה זה מהרי? דחוף? מהרי לושי כי זה פסח צריך ללוש מהר. אם כן קשיא, זה לא בגלל שלא הספיק בצקם!

תשובה: אומר הרמח"ל בספר דרך ד', כל זמן מאיר בתכונתו, הרגעים של הזמן הם לא זהים. יום ראשון זה זמן כזה, יום שני זמן כזה, תשרי כזה חשוון כזה, ואתה מתהלך במשך השנה בתוך הזמן כמו שאדם מתהלך במקום, בירושלים, בתל אביב ובהר הבית, הוא מתהלך במקום, וכך אדם מתהלך בזמן. אם כי התהלך במקום זה בחירי, להתהלך בזמן זה לא ככה, שליטה. אבל לא משנה, אפשר להתהלך בזמן.

וכל זמן מאיר בתכונתו, והזמן הזה, ראש השנה ויום הכיפורים זה זמן כזה של תשובה. דרשו ד' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב, לא בגלל שקרה משהו, וחנוכה זה זמן כזה, ופסח זה זמן עם הרבה תכונות וזה זמן שעושים מצה. ואברהם הכיר זאת ברוח הקודש ומסר ללוט והנה אכלנו מצה.

אז למה כתוב כי לא הספיק בצקם? יאמרו הלמדנים זה לא סיבה זה סימן. לא בגלל שלא הספיק בצקם אנחנו אוכלים מצה, אלא בגלל שזה זמן מצה ה' גרם שלא הספיק בצקם ולא בגלל שיצאנו בי"ד ניסן יש פסח, אלא בגלל שי"ד ניסן יש לו תכונה כזאת ד' סידר שנצא אז. הרי היינו 200 שנה, אפשר לתכנן בדיוק, יש טעמים פשוטים שאומר הרמבם במורה נבוכים, כי בניסן לא קר ולא חם וזה מאהבת ד' אותנו שלא ניצלה בשמש ולא ניקפא בקור אז הזמן הזה מראה שהקב"ה אוהב אותנו, הואציא אותנו במזג אויר נח ונעים.

אבל יש תכונה רזית לאותו הזמן ולכן אז יצאנו. לפעמים אפשר להחמיץ זמן, זה מוסבר במהר"ל נצח ישראל הזמנים המיוחדים. ט' באב זה יום רע? יש ימים רעים? לא זה יום טוב אבל החמצנו, אך לעתיד לבוא זה יהיה חג, כל הצומות יהיו חגים, כפי שכתוב בנביא זכירה ויהיו לימי ששון. אך החמצנו.

אז יש מהות לזמן. אף על פי שקשה לנו מאוד לראות, ובכלל כל הפ ילוסופים מלאו מלהגדיר מה זה זמן, כפיש אחד אמר מה זה זמן, שאומר שאנו יודעים מה זמן אך לא יודעים להגדיר זאת. כמובן שיש הגדרה פיזיקאלית לזמן המרחק הוא מכפלת הזמן והמהירות, או שהשעון מודד את השעות אך מה זה זמן. זה לא הנושא, אך לזמן יש תכונה, והתכונה של פסח, זה שאוכלים מצה, וגם כמובן תכונה של חירות.

אם כן אני מבין מכאן שמצה זה לחם של חירות. אך למה זה לחם של חירות? הוא לא טעים, אין בו כלום, סתם יבש בלי כלום. זה הסוד, יש בחיים צד שאדם עושה ופועל ויוזם ומחדש ומרעיש עולמות, ויש צד שאדם הוא שותק הוא נחבא אל הכלים הוא ענו הוא צנוע הוא אפס הוא לא כלום, הוא מבטל את האישיות שלו מול רבנו של עולם. יש גם זמן כזה, יש צד כזה באדם ויש צד כזה. יש אדם שצד כזה אצלו יותר בולט כמו אברהם אבינו שהולך ונוסע וצועק בשם ד', אך יש צד שביצחק אבינו זה יותר בולט הוא שותק וכל עולמו פנימי נסתר סודי, הכל קורה בפנים. כם כי חזל אומרים במסכת ברכות פרק ד' שתפילתו של אברהם אבינו, שהוא תיקן שחרית, יצחק מנחה. התוס מקשה, אך תפילת אברהם זה משחרי כותלי, ממתי שהכותל משחיר, שזה זמן מנחה קטנה. אומרים התוספות, אחרי שיצחק תיקן מנחה, אברהם אבינו התפלל מנחה. כלומר גם אתה עבודת ד' של יצחק אבינו אברהם אבינו למד, וכן להיפך. לאה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק. הוא הוליד אותו והוא אותו.

אז יש צד של המצה שאין לה את כל הרעש וכל התסיסה של השעור, על המזבח כל שאור וכל דבר לא תקטירו, אסור להקטיר שאור וגם דבש חוץ ממשנה הלחם של שבועות, יוצאים מן הכלל, שהם חמץ, וקרבן תודה. דבש הכוונה מיני מתיקה, כגון ביכורים, פירות מתוקים. כי עבודת הקרבנות. זה לא שאתה עושה דברים זה הכנעה וביטול האישיות. זה יצחק אבינו. זה קרבן על גבי המזבח, במקום להקריב קרבן לוקחים פרה ובאמת זה אני.

אם כן זה התכונה, השקטת השאון של החיים והתסיסה של השאון. מה הבעיה בתסיסה של השאור? כי התסיסה יכולה להיות גם תסיסה יצרית. חזל אומרים מי מעכב? השאור שבעיסה. חוה אימנו, חטא האדם הראשון, לכן תפריש חלה, היא קלקלה היא תתקן. אז החמץה וא מחמיץ, לפעמים אומרים פלוני החמיץ הזדמנות.

אך זה עם הכי הרבה רעש. אנו מדברים על חירות או על הכנעה לפני האלוקות? החברה המודנית, לפעול לעשות, גם במדינת ישראל פועלים ועושים ויוזמים, יש מדינה צריך ליזום צריך להלחם ולבנות. כמובן. הכלכלה הישראלית מתפתחת. אך זה רק חצי מלאכה, אם מאבדים את הסיבוב הפנימי, את העוז הפנימי את הקדשוה הפנימית לא אמרנו שאין,

זה הסוד הגדול, מי שהוא כנוע בפני רבונו של עולם, חושבים שהוא לא כלום, הפוך, הוא הרבה מאוד. בספר הזוהר, מאן דזעיר הוא רבי, ומאן דרבי הוא זעיר, מי שקטן הוא גדול, ומי שגדול הוא קטן. חרות על הלוחות אל תיקרא חרות אלא חירות. החירות האמיתית יש שאדם הוא מבטל את עצמו לרבנו של עולם, מה שניקרא עבודת פנים, עבודת פנים וחוץ, לימוד תורה זה עבודת חוץ עומר מקשה. תפילה עבודת פנים. אמנם רואים שהוא מדבר אך זה בפנים. יראת ד' עבודת פנים, כל תכונות הנפש אהבת ד' ודביקות בד' וענווה זה עבודות פנים, צריך גם עבודת חו ץוגם עבודת פנים.

שצריך עבודת חוץ זה פשוט, החידוש הוא שצריך גם עבודת פנים. אך ישראל יצאו מעבדות לעבודת מעבדות מצרים לעבדות לד', כי עבדי הם אשר הוצאתי ממצרים. אך עבדות מצרים היא גוזלת את האדם ועבדות לד' היא מגדלת את האדם. עבדות ד' היא ממריאה את האדם לשיאים אדירים. שיר של ר' יהודה הלוי עבדי הזמן עבדי עבדים הם, עבד ד' הוא לבד חופשי.. חלקי ד' אמרה נפשי.

עברנו מעבדות מצרים לעבוד ד' אפילו יותר, למדנו במצרים להיות עבדים. לקחנו את העבדות ד' והעברנו לעבדות ד', ללמוד ישירות מה זה להיות עבד ד' זה קשה אך להיות עבד של אנשים זה פשוט, כמו ללמוד אהבת ד' זה קשה, אז ילד קטן לומד הוא אוהב סוכריות את אמא שלו הוא אוהב ואז הוא לומד מה זה לאהוב ומעביר את זה לד'. ילד קטן ירא מכלב מהמורה אז הם יודעים מה זה יראה אחר כך הוא מעתיק את זה לד'. ילד קטן לומד מה זה להיות שמח הוא קופץ ושר ומעתיק את זה לה', אך אם הוא אף פעם לא היה שמח ירא או אוהב אז הוא לא יכול להעתיק אז זה הוא לא יודע מה זה. אז היינו עבדים במצריים זה מתחיל בגנות ומסיים בשבח. מהר"ל כי השבח יצא מהגנות. כלומר הרב קוק, עולת ראיה מתחיל בגנות מסיים בשבח, מתוך הגנות לומד את השבח, שם למדתי להיות עבד וכך למדתי להיות עבד ד'. אבל במעבדת הנשמה הפנימית הוא באותו הזמן בונה לעצמו עבדות לד'. הוא רואה את העבדות לבני אדם כי אין לו ברירה הוא לא יכול לברוח כעבדות לד', זה מוסבר בכוזרי, לאדם יש ייסורים, הוא לא מצליח לצאת מהם הייסורים הללו שכותשים את אישיותו הוא רואה אותם שזה בא מד' גם לפני שהוא יצא מעבדות מצרים לעבדות ד' הוא כבר מתייחס לזה כעבדות לד' כי בסופו של דבר מי סידר זאת ד'? מי אמר בארץ לא להם ועבדות ועינום? ד'. אז זה ד' שרוצה את זה ופרעה והמצרים הם עבדי ד'. אולי יקבלו על כך עונש אך זה לא הנושא. כמו שימעי בן גרא מקלל ומסקל על החומה את דוד אמר אבישי בן צרויה אני אוריד לו את הרואש, אמר לו עזוב אוות, ד' אמר לו קלל, מגיעל י שיקלל אותי, לא יודע למה. מגיע לי ולכן אני מקבל את הקללות אז שמעי בן גרא לא עשה עבירה? הוא יתחשבן עם הקבה, אני מקבל את הייסורים באהבה. אדם יכול לההרס על ידי יסוריים וגם להזדכך על ידי יסורים, אז גם העבדות במצרים יכולה להיות כזאת. איך העבדות הייתה? 80 אחוז נישארו במצרים הם כניראה לא חשבו נכון אולי רצו להיות שם עבדים. וה20 אחזו שיצאו במעבדת הפנים הפנימיית הפכו את זה לעבדות לד'. וזה בעצם חירות.

לפי כך יוצא שגם במצריים היינו בני חורין. יכול להיות כפי שכותב הרב קוק בסידור על שלא עשני עבד שיש אדם שהוא חופשי מבחינה מעבדית אבל יש לו נפש עבדותית בתוכו, כי הוא עבד ליצרים למוסכמות לחברה לגאוה לכבוד לתאוה לעשיית הרושם. יכול להיות אדם שמעמדית הוא עבד אבל רוחו חופשית בקירבו והוא בז ל מעבדיו שהם באמת עבדים. כמובן האידאל להיות שניהם. אך כרגע אנו מדברים על הסיווג הפנימי שבאדם. יש מאורעות חיצוניים, אמרו מצריים יוצאים גאולה, ויש מאורעות פנימיים בתוך הנפש, יש מחלוקת גדולה האם החיצוני גורם לפנימי האם הפנימי לחיצוני האם יש קשר ביניהם או אין קשר. סוגיות כבידות במחשבה האנושית התרבותית.

בוודאי יש יחסי גומלין.

אז אל תקרא חרות על הלוחות כל מיני הלחות, והדרכות אלא חירות. האם באמת העתקנו את העבדות למצרים לעבדות לד'? בוודאי אמרנו אבל אפילו מצריים בזה הדם על המשקוף, וזה שבת הגדול, וזה להקריב קרבן פסח. כי הפסח הוא האל של המצרים. אתה לו קח את האל שלהם, את השה לא מבשל, צולה. ואתה אפילו מורח את הדם על השקוף שכולם יראו. זה אומץ עצום שאי אפשר לתאר. אז רואים שיש מסירות נפש. ידענו מה עלול לקרות, ב"ה לא קרה, למה לא קרה? זה לא הנושא, עברנו את זה.

הדם על המשקוף, מסירותנפש לד'. יש מסירות נפש חד פעמים, הדם על המשקוף. ויש מסירותנפש של כל רגע ורגע גלות 200 שנה זה גלות של כל רגע. גם קריעת ים סוף, זה לא מה שאנשים חושבים כמו בסרטים שבא משה רבינו עשה ככה וכל הים התחלק אוטומטית. לא נכון, קודם כל משה רבינו לא הלך קדימה אלא אחורה. תמיד הלך קדימה הפעם הזאת הלך מאחרוה והעם היה מקדימה, והים היה סגור, ומשה רבינו סימן קדימה. אמר שבט אחד לשני, כבודו יכנס ראשון, כך כתוב במדרש, שבט זה אמר אני נכנס ראשון אמר ר' מאיר לא כך היה מעשה אלא זה אומר אתה נכנס ראשון וזה נכנס ראשון, תירצו יש הבחנה בין שלב הדיבורים לשלב המעשים בשלב הדיבורים אני נכנס ראשון, אך לא כך היה מעשה, כשזה הגיע למעשה זה הפוך. ופתאום אחד נכנס למים, נחשון בן עמינדב ועוד אחד ועוד אחד וכל שבט יהודה ומה קרה? כלום נרטבו. ומשה רבנו ממשיך לסמן קדימה קדימה. והמשיכו להכנס למים, והמים הגיעו למתניים, לא מים שקטים, הרי היתה רוח קדים רוח סערה נוראה שזרקה גלים וממשיכים להכנס והמים מגיעים לחזה לצוואר לפה, והמשכנו הבנו שזה אבוד, אבל ד' אמר אז עושים, וכשהמים הגיעו לפה זה זז, אך רק מול הפה, לא אוטוסטרדה, האוטוסטרדה הייתה מאחורינו ,כמבואר במדרש וברבינו בחיי, ראה הים וינוס, ראה וינוס. זה לא מסירות נפש חד פעמים, אלא נכנסנו והתקדמנו והתקדמנו, החומה הייתה נפתחת תוך כדי הכניסה. זה מסירות הנפש. שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי מצ מסירות הנפש שבים. ואנו עושים מה שאנו יכולים וד' משלים.

גם בשורה שניה כמו שאומרים זה לא כל כך פשוט, גם השניה גם כולם, אי אפשר לדעת. כמו זה שנופל מקומה המאה ושואלים אותו מה המצב, וענה בינתיים בסדר.

כמובן שהאמנו, אי אפשר לחלוק על פסוק, אלא אחרי שהאנו התעוררו ספיקות, זה לא אומר שלא האמינו, זה פסוק, ויאמינו בד' ובמשה עבדו, אך אח"כ התעוררו ספיקות אך זה לא הנושא. משה רבינו אומר להיכנס אז ניכנסו, זה אמונה, אך אחר כך היו ספיקות.

ואפילו לפי מה שהילדים חושבים שזה היה חומה מימינם ומשמאלם, זה לא מסוכן ללכת בתוך כזה דבר?

אלא זה הביטול הפנימי של האדם. במדינת ישראל אוהבים לעשות רושם ,ולכן צדיך לפעול ולעשות אך לא בגלל זה לאבד את הפנים ולא לזלזל בפנים. ת"ח הוא אדם פנימי, הוא בבית, הוא לא עושה ויש לו השפעה עצומה. גם אשה, היא לא צריכה לעסוק בפוליטיקה, בגלל זה אין לה השפעה? אלא שהיא לא צריכה לעשות רושם ולהתראיין בלטלויזה אז איך היא משפיעה? הדעות שלה. מי קבע יצחק ולא ישמעל? שרה, מי קבע יעקב ולא עשו? רבקה, ומי קבע שלאה תתחתן עם יעקב אבינו? לאה. לא רק מי שעושה רושם הוא חשוב. לא רק בעם ישראל גם אצל הגויים, גם אצל הגויים אפשר לשבור את הרוח ולהכניסע את הרוח, אך בסוף הוא מנצח.

הייתה אשה, תרזה מליזיה, לפני מאה שנה, נערה צעירה, נפטרה בגיל 24 הייתה נזירה במנזר הכרמליתים בצרפת, כלומר סגורה כל החיים לא יצאה משם פעם אחת, אבל כתבה יומן. המדריכה הרוחנית שלה אמרה לה לכתוב אז היא כתבה והיא מתה בגיל 24 וקרא מה שהיא כתבה וזה עשה מהפכות בכל הנצרות. הנצרות זה שני מליארד אנשים, כמרים חשובים ובישופים ומנגנונים עצומים וועדות ביקורת, זה לא עזר. היא אמרה דברים, לא יודע מה היא אמרה, זה שטויות, אך מה שאמרה זה כבש , ואח"כ החליטו שהיא קדושה של הכנסיה, ואח"כ החליטו שהיא גדולת הדוקטוקים של הכנסיה. הייתה גם פולניה פוסטינה בוקובסקי, היא גם עם ארצית, כתבה בפולנית עם טעויות, וגם הייתה סגורה, עבדה במנזר לאפות לחם, זה המקצוע שלה, והיא השאירה כתבים, והחרימו אותם, אח"כ אמרו היא7 לא כתבה את זה ובסוף גם אותה עשו קדושה. כל החשמנאים והבישופים לא יכלו לעצור כי היא אמרה דברים שבעיניהם היו נכונים. שני נשים צעירות, אחת אפילו בלי השכלה, לא ידעה אפילו איך לכתוב. גם האפיפיור הפולני יוחנן פאולוס השני הוא גם הושפע מהפולניה הזו.

זה לא עוזר. אי אפשר לעצור את העולמות פנמיים הם בסופו של דבר הם שקובעים. ולכן מצה זה העולמות הפנימיים, לא תוסס ולא חמץ ולא שעור. עולם הפנימי. גם אחר כך יש פדיון פטר חמור. הוא קדוש אך אפשר לפדות. יש משהו קדוש בחמור. גם באדם כל אחד הוא חמור קצת, אבל אפשר לפדות, אפשר לרומם ולתקן.

בקיצור נפטר הרב עובדיה יוסף, היה מפורסם בגלל מפלגות. אך כניפטר הגרשז אוירבך באו מליונים החילונים אמרו מי מכיר אותו. נכון, נחבא אל הכלים, יש לו השפעה עצומה. על כל העולם. כתוב ת"ח הם כמו נשים שנאמר אליכם אישים אקרא, אישים לשון רבים של אשה, אשה אחת כמה אישים, כי גם הם רכים ועדינים ובכל זאת יש להם הקרנה עצומה. אז זה הפרדוקס הגדול. שההכנעה והענוה והצניעות הפנימית וטיהור המידות והזיכוך הפנימי זה בסופו של דבר מה שעושה את הכח הגדול של האדם ושל האומה העולמות הפנימיים של האדם וזה עולמותשאף אחד לא ראוה ולא מפגין. כי אם הוא מפגין זה כבר גאוה כמוה בדיחה פגשתי צדיק נסתר מפורסם, אם הוא מפורסם הוא לא צדיק נסתר.

מה שהוא פועל ועושה שיעורים זה פועל מהכח הפנימי שלו. אתה רואה את החיצוני אתה לא רואה את הפנימי, זה רק רבש"ע מכיר את הפנימי, וגם אנחנו לא לגמרי עיורים אז אפשר קצת לנחש את הפנימי אבל קשה לראות, ולכן כל הדברים שהוא עושה והוא דבק דוד מלך ישראל, אך גם אצלו זה מתחיל מהפנימי שלו, וד' עימו כתוב. גם הוא אכל הרבה קש, דוד המלך, כשאמו היתה בהריון רצו להרוג אותה איתו בתוכה כי חשדו שהוא ממזר וכשנולד זרקו אותו מחוץ לבית וגדל כך 28 שנה, עד שבא שמואל הנביא, אמר זה בנים שלך, זה לא הם. יש לך עוד בן? אה כן, יש עוד אחד בצאן, מה הוא שכח שישלו בן? בוודאי היה 28 שנה בחוץ. והוא חי חיים לא פשוטים בחוץ ושם כל עולמו הפנימי נבנה. וד' עימו מעיד הפסוק. דואג האדומי מעיד ד' עימו. אח"כ דוד עשה הרבה דברים אך זה מתחיל מהעולמות הפפנימיים תסתכלו ביומנים הפנימיים שלו תהלים 151 פרקים. גם בסוף הפרשה צריך להניח תפילין. מה זה קשור יצאנו ממצרים עכשיו תפילין? כן, תפילין, זה קבלת על מלכות שמים זה חירות. כי גיטין מ אדון שהניח תפילין לעבדו יצא ידי חירות. אז תפילין זה חירות, שזה קבלת על מלכות שמים של מה שיש בתפילין, אותו הדבר מה שיש בתפילין זה נכנס בראש, זה נכנס ביד, ואז האדם הוא בן חורין, אפילו ביד הכהה, זה היד החלשה, גם היד החלשה זה נכנס בפנים.

הדוגמאות הללו הן דוגמאות קיצוניות, כמו הבחורה בת 24 לא יצאה משם אף פעם. ובכל זאת זה השפיע. הרוח, גם רוחה קדושה וגם רוחה טומאה, זה אותו עיקרון. אי אפשר לעצור.

התפילין זה החרות, ומה זו החירות שלנו? במקביל עם מה שמסופר בתורה, כל המאורעות יש מאורעות פנימיים. קושיא: אך מדוע הם לא מסופרים? כל מה שאני אומר לא מסופר בתורה, מכיון שזה דברים מופשטים. התורה לא מספרת מה חשב אברהם אבינו, מה הרגיש, וכו' לא. כמעט אף פעם, רק פעם אחת כתוב יעקב אבינו איש תם, מדוע? כי הוא רימה את עשו הייתה חשוב שהא לאתם לכן התורה היעאדה עליו. מדוע כי זה דברים מופשטים שזה לא יעזור להסביר ע"מ לכאות את הדברים הללו צריך עדינות נפש א"א לכתוב אותםה תורה לא כותבת, נדיר מאוד מסלולים פנימיים גדולים. בנבאים יש, בתהילים יש הרבה, דוד המלך צמאה נפשי לד'. בתורה זה לא כתוב.

זה זמן של חירות, אך יחד עם זה אנו מוסיפים שזה כבר גנוז, זה זמן של הכנעה לפני האלוקות ואנו מסבירים שזה כן קשור.

כמו התפילין שנכנסים פה, זה החידוש הגדול, השבתת השעון. השבתת התסיסה, בוודאי זה מה שקרה לנו 210 שנים בעל כורחינו. אבל מזה עברו לדבקות בה', יש שלא, הם לא יצאו. אז יש זמן של חירות אז איך יוצאים לחירות. מה זה חירות שאני עושה מה שאני רוצה. חכם בלילה, ומה אתה רוצה? לא יודע, אני רוצה לעשן סיגריות ואתה בן חורין? אתה משועבד אתה עבד, בן חורין זה מי שנאמן לטבע שלו לפנים שלו, זה בן חורין. במלים מסובכות יותר בן חורין זה מי שעושה מה שהוא רוצה והרצון שלך הוא יכול לרצות מה שהוא רוצה לרצות או שהרצון שלך לא חופשי, האם אתה רוצה מה שאתה רוצה לרצות, ףלא בדיוק, כמו שאמר רק' חיים מפשיסחה מה יעשה אדם שלא עובד את ד' שירצה לעבוד את ד' ואם הוא לא רוצה שירצה לרצות ואם לא רוצה לרצות וכו'.

אז אדם יודע מה הוא רוצה, אך הוא לא שם, הוא רוצה לרצות משהו אחר. אך אפשר כך לשנות את הרצון? כמובן אך לא ביום אחד, והוא צעידה איטית מאוד, פעם הייתי רוצה את זה עכשיו אני רוצה משהו אחר. איך עושים זאת אומר הרב קוק באורות הקודש? בכל האמצעים שבעולם, והאמצעי הראשי זה השכל. כלומר אני חוזר על זה ואני לומד ואני לומד, ולאט לאט אני מזיז את הרצון עד שבסוף יש הזדהות בין ההכרה והרצון.

תיקון פנימי, רצון, תיקון חיצוני שכל, שכל זה חיצוני, אני יכול לדעת הרבה דברים ואני בכלל לא מזדהה אני אפילו נגד, אני יודע דברים על הגברת פסטינה ואני נגד כי זה נצרות, זה חיצוני. ידיעה זה חיצוני, אפשר לקרוא לזה ככה, כי הידיעה היא לאט לאט משפיעה על הרצון. הידיעה השכל, ההכרה הלימוד זה הקטר, והרצון זה הקרון, והקטר הוא פועל ומכניסים עצים לקטר והקטר דופק ודופק ולא מצליח להזיז את הקרון, אז מה עושים שמים עוד עצים מוספיים סיבובים ולאט לאט הקרון זז. כמו שכתוב בתחנה בבאר שבע עמד קטר ומספרו ... (יש שיר כזה) זה הקטר הישן שהיה בבאר שבע, אבל הקטר המפורסם של באר שבע, ליבו של הקטר התחיל אזי לפעום.. אזה שכל זה הקטר אך לפעמים הקרונות כבדים אך לא להתייאש להכניס עוד עצים ועוד עצים ואז זה יתחיל לזוז.

כדי ללמוד צריך לרצות ללמוד וכדי לרצות ללמוד צריך ללמוד. אז איך מתחילים , אם אין יראה אין חכמה אך בלי חכמה אין יראה, אז איך יוצאים מזה? כי קצת יראת ד' בכל זאת יש אז תילמד, ואז כבר יש יותר יראת ד' ואז יותר לימוד וכך זה מתעצם. זה מעגל קסמים. ראשית חכמה יראת ד'.

העולמות הפנימיים לא כתובים אנו צריכים לשבור את הראש ולראות אותם, כמובן בחרדת קודש, לא על העולמות הפנימיים של אברהם אבינו זה בלתי אפשרי אלא העולמות של עם ישראל, גם זה כמעט בלתי אפשרי אבל זה קצת אפשר.