סגולה נפלאה נגד קורונה

רפואה ופיקוח נפש

האם יש סגולה נפלאה נגד קורונה? ודאי. היא לא מסובכת, היא לא חדשה, היא פשוטה, אלא שמרוב פשטותה אנשים שכחו אותה. והיא התפילה. אכן, כך בנה ד' את עולמו, שתפילה פועלת. לכן אנו מתפללים כל יום שלוש פעמים. לכן כאשר יש מגפה, נפסק שיש לקבוע יום תענית ותפילה. אבל אין לנו כח לעמוד בזה, אך ב"ה נשארו התפילות הקבועות.

כמובן לא אמרנו שתפילה היא קסם. רבונו של עולם מחליט אם לקבל את התפילה או לא, אם לקבל אותה לגמרי או למחצה לשליש ולרביע, האם להפנות אותה למבוקש או לדבר אחר, אך לעולם, תפילה אינה חוזרת ריקם, היא תמיד פועלת. לא תמיד מיד, לכן צריך סבלנות, או ליתר דיוק צריך גבורה. ארבעה דברים צריכים חיזוק, ואחד מהם הוא תפילה (ברכות לב, ב). כלומר, אם מתפללים, ואין התפילה מתמלאת, אז יש להתחזק ולהמשיך להתפלל, כמו שנאמר: קוה אל ד' – ואם לא יזר, אז – חזק ויאמץ לבך וקוה אל ד'.

אך כמובן, כל זה בתנאי שהתפילה היא תפילה. אם באותו זמן האדם חושב על דברים אחרים, על פרנסה ואפילו על דברי תורה, אין זו תפילה ראויה. אך מה נעשה אנו הקטנים בבני אדם, קשה לנו לכוון מראש עד סוף. לכן נכוון כפי כחנו, ועל השאר ד' ימחול בחסדו הגדול.

אך אם אדם קורא חוברות ועלונים בזמן התפילה, הן דברי חול הן דברי קדושה, זה כן בידו, ואין זו תפילה. כמובן, לקרוא דברי תורה הוא טוב מאוד, אבל לא בזמן התפילה.

ובודאי, אם בזמן התפילה האדם מביע בקול גדול, כל מיני הערות, הן לענין הן לא לענין, אין זו חרדת קודש, אלא חילול מקדש מעט, אז התפילה נופלת. ובידו הוא הדבר.

וכן אם אדם מפטפט בזמן התפילה, על דא ועל דא, ודאי זה בידו. אז הוא תמה שתפילתו אינה מתקבלת.

יתר על כן, הגאון הרב יצחק זילברשטיין הביא, מתוך ספר אחד, מסורת מופלאה בשם ירמיהו הנביא, שחורבן בית המקדש התעכב במשך ארבעים שנה, למרות שהיו רשעים, בזכות שלא היו מדברים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, אך מהרגע שהחלו לדבר שם דברים בטלים, נחרב המקדש (ברכי נפשי, במדבר עמ' שעג).

אכן, אין לזה מקור קדום. אבל יש סיפור באותו עניין מחריד ונורא. כמה גדולי ישראל נשאלו למה השואה פגעה בעיקר באשכנזים ולא בספרדים. אמר הרבי מגור, בעל "דברי אמת", להג"ר יעקב לנדא זצ"ל מבני ברק, שלעומת האשכנזים שזלזלו והיו משוחחים בשעת התפילה, לספדרים היתה זכות גדולה שמאוד הקפידו לא לדבר שם שיחה בטלה. השיב לו הגר"י לנדא, שאינינו זקוקים למקורות לדבריו, כי בגזרות הנוראות של ת"ח-ת"ט, התוספות יום טוב ביקש בשאלת חלום, למה באה הרעה הזאת, וקיבל תשובה מן השמים, שזה בגלל הדיבורים בבית הכנסת. ואז הוא חיבר "מי שבירך" מיוחד ל"כל מי ששומר פיו ולשונו שלא לדבר בעת התפילה וקריאת התורה", והוא נמצא היום בכמה סידורים.

מבחינה הלכתית, זה דבר פשוט שאסור לדבר בשעת תפילה אפילו לא בבית כנסת, ובבית כנסת אפילו לא בשעת תפילה, משום מורא מקדש, קל וחומר בבית הכנסת בשעת התפילה. עיין שו"ע או"ח נו מ"ב סק"א. סח א .קכג מ"ב ס"ק יח. קכד ד. קכד ז.

ובספר הזוהר כתוב: "מאן דמשתעי (משוחח) בבי כנישתא, אנהיג (נוהג) קלון בשכינה, ועל דא מתעכבי ישראל בגלותא, ולית ליה חולקא (אין לו חלק) באלהי ישראל" (פרשת תרומה ופרשת ויקהל).

חזק ונתחזק בתפילה, חזק ונתחזק במורא מקדש מעט, ונעמוד שם באימה וביראה וברתת ובזיע.