אין גבעונים, אין ממלכתיים, כולנו יהודים

אולי תפסיקו לריב. אולי כבר יצאנו לגמרי משנאת חינם. אולי אנו עם אחד. אולי המשותף הוא לאין ערוך מהמפריד. אולי אתם גורמים בכי לנשמת האומה, בכי לרבונו של עולם.

אולי צריך להיות קצת מדעי, ולבחון את הדברים בשכל ובדעת, ולא ברגש טועה ותועה. ככל שמתעמקים, רואים שבעצם הממלכתיים הם גבעונים והגבעונים הם ממלכתיים.

כי מה אומרים הגבעונים? שארץ ישראל כולה שלנו, רק שלנו, היתה שלנו ותהיה שלנו. וכי הממלכתיים חולקים על זה? וכי המדינה חולקת על זה? וכי צה"ל חולק על זה? אם כן, הגבעונים הם ממלכתיים והממלכתיים הם גבעונים.

וכי מה אומרים הגבעונים? שיש להקים ישובים בכל מקום. אנחנו, לא הערבים. שיש מצוה להתיישב בכל מקום, ושזה בעצמו מחזק את הריבונות. וכי זה לא בדיוק מה שהממלכתיים אומרים? אם כן, נראה שאנו עם אחד.

אבל טוענים הממלכתיים: אתם מקיימים ישובים בלי אישור! נכון. זה בעייתי. אבל יש להם אישור מעם ישראל לדורותיו, שמסר נפשו כדי לחזור לארץ ישראל כולה. ויש להם גם אישור מהתנ"ך, שכידוע אינו ספר גבעוני אלא כלל ישראלי. ובכלל, יש פתרון פשוט: לאשר את אותם המאחזים באופן חוקי ומסודר. אנא לזכור שכך קם כמעט כל יהודה ושומרון. צעירים אידיאליסטים עם מסירות נפש הקימו, ואחר כך המדינה אישרה.

אבל יש עוד טענה: הגבעונים אלימים כלפי הצבא. זה ודאי אסור מכל וכל. אבל כמה מהם מתנהגים כן? 50%, או אולי 30%, או שמא 10%? כנראה פחות מזה. אז אתם משמיצים ציבור שלם בגלל יוצאי דופן?!

יתר על כן, אפשר להבין את אותם הצעירים ששונאים את המדינה ואת הצבא. לא להצדיק אלא להבין. אחרי שהרסו להם את הבתים וכל תכולתם פעם אחר פעם, בלי שעשו רע לאף אחד, אז יש תמהים שהם לא מאוהבים במדינה ובצבא.

אבל יש להודות שיש להם בעיה חמורה: כיפות גדולות מצמר עבה, פאות ארוכות, טלית קטן מעל הבגדים, ולפעמים גם גיטרה, בלי צל של ספק, זה חמור.

אז אולי הגיע הזמן לשוחח יחד. אולי הגיע זמן לבקר במאחזים. אולי מזמן הגיע הזמן. אז הממלכתיים יתחילו להבין את הגבעונים, והגבעונים את הממלכתיים.

אחת המלאכות האסורות בשבת היא לתפור, אבל לתפור בין יהודים זה מותר בשבת, ואפילו מצוה.