אהבת ישראל - עד כמה?

שאלת אהבת ישראל הולכת ונעורה כל פעם שמזדקרים אנשים חילונים למיניהם השונים, הזוממים להרוג התורה בנשמת האומה.

כמובן, אין זו סוגיה חדשה. היא התקיימה לארוך דורות, החל מהיחסים בין יוסף ואחיו, היא פושטת צורה ולובשת צורה.

אכן זו סוגיה מורכבת, ואנשים נופלים בה בכשל הלוגי של שלילת האמצע, החשיבה בשחור לבן, שאינה מסוגלת להכיל מצב מורכב.

אך התשובה פשוטה: אנו אוהבים את החילונים ושונאים את החילוניות. אכן, תיתכנה שתי קיצוניות: בהיותנו אוהבים חילונים, עלינו לאהוב חילוניות, או בהיותנו שונאים חילוניות, עלינו לשנוא חילונים. לא כן! לפעמים הגמרא אומרת: שאני, זה שונה. לא הכל אותו דבר.

אנו אוהבים חילונים, כי הם אחינו. אנו אוהבים שמאלנים, כי הם ריעינו. אנו אוהבים רפורמים, כי הם בשר מבשרנו (אמנם רבים מהם הם גויים, ילדי אמא גויה, כי שם נישואי תערובת הם שגרה מקובלת, אך רבים מהם הינם יהודים). אנו אוהבים את כולם, למרות הכל, כמו שאב אוהב את בנו שיצא לתרבות רעה, כמו שיצחק אהב את עשיו, כמו שהבן הרשע יושב עם כולם בליל הסדר.

יחד עם זה, אנו שונאים דעותיהם ומעשיהם, בהיותם רקב לעם ישראל, סכנה נוראה לקיום הרוחני של האומה, ולקיומה בכלל. ואנו נלחמים בכל תוקף נגד השקפות אלה ושיטות אלה.

זה הכלל: חילוקי דעות – כן, חילוקי לבבות, לא. אנו מודים שיש יהודים רבים שאינם מסוגלים להלום מצב מורכב זה. אולי לא למדו גמרא, וכמעט כולה עוסקת בהתנגשויות רוחניות, מוסריות, משפטיות, חברתיות, ומלמדת אותנו כיצד לפלס דרך בין העולמות.

יתר על כן, לפעמים יש שני לימודי זכות על רחוקי תורה. א. נכון שהם פועלי אוון, אך אולי הם גם פועלים דברים טובים. ויש לשפוט האדם כולו, ולא להתרכז על צד אחד של אישיותו. וכמובן הטוב אינו מכפר על רע, אך השיפוט הכללי מתגוון. ב. אולי גם דרכם הרעה, אינה מתוך כוונה רעה, אלא מתוך כוונה טובה. כוונותיך רצויות אבל מעשיך אינם רצויים. וכמובן, אין בכך היתר, כפתגם הידוע שהדרך לגהינם רצופה בכוונות טובות.

מה הפתרון לטווח ארוך. הפתרון לטווח קצר הוא להיאבק, כמובן בלי לעשות עבירות תוך כדי זה. אך לטווח ארוך, יש רק מוצא אחד: העמקה באמונה. היא תרפא את כולם, את הרחוקים וגם את הקרובים. והרחוקים ייעשו קרובים. אך מראש יש להיות קרובים. זה מסלול התיקון של דורות אלה, כפי רבנו הגדול הרב קוק: אהבה ואמונה.