רבנו הרב צבי יהודה - תקיפות או סבלנות

רבים אומרים: "לפעמים רבנו הרב צבי יהודה התנהג באהבה וסבלנות, ולפעמים בתקיפות, לפעמים כמו הלל, לפעמים כמו שמאי, ויש לכך דוגמאות לרוב". שניהם נצרכים לאומה, כדברי המהר"ל בפירושו דרך חיים על אבות, שבראש הסנהדרין עומדים נשיא ואב בית דין, נשיא אשר תפקידו לרומם את האומה ולנשא אותה למעלה, ואב בית דין אשר תפקידו לעשות דין ולמגר את הרוע. וכן בעין איה לגבי גזירת י"ח דברים, שהלל קיבל בהכנעה את דעתו של שמאי שהיה מאוד תקיף בנדון. כאשר רבנו נשאל כיצד הוא לפעמים הלל ולפעמים שמאי, השיב: הלל יכול להיות הלל, כי היה שמאי. שמאי יכול להיות שמאי, כי היה הלל. ואני חייב להיות גם הלל וגם שמאי. מתי יש להיות שמאי ומתי יש להיות הלל – זה שייך לסוגיה של פתרון הסתירות. הגמרא מגדירה שלא די להיות בקיא בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, אלא יש גם לשמש תלמידי חכמים. מהו השימוש הזה? – להבין את הסברות ולתרץ את הסתירות. מתוך שיודעים סברות, אפשר לתרץ סתירות. אם כן, מתי לנהוג כשמאי, ומתי לנהוג כהלל? בעין איה מוסבר, שכאשר מדובר בקלקול ישן ומושרש, צריך סבלנות הלל, אבל אם רץ קלקול חדש, יש להגיב בכל תוקף, כדי שלא יתפשט. לכן מול קלקול חדש, רבנו היה תקיף. ואם הקלקול היה ישן ומושרש מאוד, הוא התאזר בסבלנות, כי מה שקיים זמן רב, לא יצא בן רגע. זה קשור להלכות תוכחה, שאין לומר לאדם אלא רק מה שהוא מסוגל לשמוע, וכשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע. וכן אנו הדלים, תלמידי תלמידיהם של רבנו, עלינו לזכור את הכלל הגדול שתלמיד אמיתי אינו מי שזוכר כל דבר רבו, אלא מול בעיה שלא היתה קיימת בימי רבו והוא לא דיבר עליה, יתן אותה תשובה שרבו היה נותן לו שאל אותו, כי הוא ירד לסוף דעת רבו, ויודע לפלס דרכו במצבים המורכבים.