קהלת ומצוקת האדם

מגילת קהלת דנה במצוקתו של אדם עלי אדמות. הרי העולם הזה אינו גן שעשועים אלא "גיא תלאות", זרוע בצרות שונות. "דמעת עשוקים ואין לה מנחם" (קהלת יד, א). השאלה כפולה: א. כיצד רבונו של עולם שהוא טוב לכל ברא לנו עולם עם צרות? ב. כיצד אנו נשרוד באותו עולם?

שלמה המלך כתב שלושה ספרים. בצעירותו שיר השירים, שיר אהבה לד'. כשהתבגר ספר משלי, ספר מוסר. בזקנותו, קהלת, המביט על ההבל שבעולם (קהלת רבה א, א). אכן החיים האמיתיים, הישרים, הטובים, מתחילים באהבת ד'. מתוך כך נמשכת מוסריות ויראת שמים. ואחר כך מגיעים לחשבון נפש כולל.

אם כן, כיצד לנתב את החיים, בעולם כה בעייתי, כה מסובך, ובמיוחד לעת זקנתו של אדם, כפי שמתואר בסוף הספר, כדי לבנות חיים של אושר ושמחה? שלמה המלך מעלה את כל האפשרויות ושולל אותן אחת על אחת: חכמה, הנאה, עושר, נשים, צדק, הליכה אחרי הלב.

האם הוא באמת התנסה בכל אלה? חלק כן, מכורח המציאות היותו מלך – אם כי בשלב מסויים הוא נדחה מן המלכות ועבר זמנים קשים (גיטין סח, א). אבל ברור שרוב האפשרויות שהוא מעלה הן ניסויים מחשבתיים.

והמסקנה: "סוף דבר, הכל נשמע, האלהים ירא, ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם" (קהלת יב, יג). הכל נשמע, כל השיטות, וכל הדרכים, כל השקפות העולם וכל הפילוסופיות שבעולם. הבל הבלים. אלא מה שנותן משמעות, שמחה, אושר, תוכן לחיים – היא יראת שמים. אמנם בירור זה מופיע תוך כדי הספר: "שומר מצוה לא ידע דבר רע" (ח, ה), "יודע אני אשר יהיה טוב ליראי האלהים אשר יראו מלפניו" (ח, יב), אבל אז טרם הגענו למצב ש"הכל נשמע".

הרי כבר בתורה כתוב: "ועתה ישראל מה ד' אלהיך דורש מעמך כי אם ליראה את ד' אלהיך, ללכת בכל דרכיו..." (דברים י, יב)? ודאי שכן הוא לכל אדם מאמין. אבל ספר קהלת, ניצב בפני המשימה להוכיח זאת, או ליתר דיוק, להוכיח דרך השלילה.

וכמובן, עוד נשאר לענות למה שלמה המלך מזכיר דווקא יראת ד' ולא אהבת ד'. כבר שאל המהר"ל על מאמר חז"ל: "אין לו להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים בלבד" (שבת לא ב) על יסוד הפסוק הנ"ל – ולמה לא "לאהבה את ד'"? הוא משיב שבאהבת ד', עדיין שורד משהו מה"אני" של האדם, מה שאין כן ביראת ד', בה אישיות האדם מתבטלת בתוך האור האלוהי. זהו ענין שהרחיבו תלמידי הבעל שם טוב, כאידיאל העליון של ביטול היש.

אם כן, האדם מלא יראת שמים, החיים שלו נשארים מאושרים, גם בים של צרות, כי עבודת ד' היא עושרו העליון.

נשאר לנו לענות למה באמת רבונו של עולם ברא עולם כזה, שלאדם אחד יש צרור של צרות, ולשני חיים נוחים. תשובה: "את הכל עשה יפה בעתו, גם את העולם נתן בלבם, מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלהים מראש ועד סוף" (קהלת ג, יא). כלומר, ד' מאפשר לאדם להבין את מהלך החיים בעולם, אך הוא אינו יודע מה אירע לנשמתו מראש, לפני שנולד, וגם אינו יודע מה יארע לה בסוף, אחרי שימות. עיין רמב"ן על ספר איוב (בהקדמה ובפרק לג).

כלומר אי אפשר לפתור את בעיות מצוקת האדם רק על פי נתוניו בעולם הזה: למה פלוני עני, חולה, סובל, מת צעיר, מת ילד, זקן מנוון, לא נשוי, בלי ילדים וכולי.

הפתרון אינו בעולמנו. "מה יתרון לאדם עמלו שיעמול תחת השמש" (קהלת א, ג), והסבירו חז"ל: "תחת השמש הוא דאין לו, קודם שמש יש לו" (שבת ל, ב). חז"ל מגדירים זאת כפתיחת הספר בדברי תורה, כלומר אמונה מוחלטת אלהית עליונה. החיים ארוכים מאוד אחרי המות והם חיים יותר מהחיים.