בל נשכח את העיקר

בעתות אלה של מחלוקות, בל נשכח את העיקר: לפני הכל, ואחרי הכל, ומעל הכל, אנו עם אחד! אנו חברים, אנו ידידים, אנו אחים לנצח.

יש מתבטאים: "אלו שלוחמים נגד הרפורמה המשפטית, אלו המפגינים, - הם לא משלנו, הם לא מעם ישראל, הם רשעים, הם פושעים, הם ערב רב, הם בחוץ". אין אפילו צורך לענות לאמירות אלו. זה יתן להן חשיבות. אין להתייחס כלל. הבל הבלים, שקר שקרים.

בל נשכח את העיקר, יסוד היסודות, המידה העליונה, שבה נשתבחו כל ענקי עם ישראל בכל הדורות: אהבת כלל ישראל.

כמובן, יש עוד דברים חשובים, הדברים עבורם נאבקים ברפורמה המשפטית הם בהחלט חשובים, ויש להמשיך להילחם עליהם – אבל החשוב מכל חשוב הוא אחוה, ובלעדיה הכל נופל והיה כלא היה.

ודאי יש להמשיך להיאבק נגד דעות שהן כרקב לבית ישראל, אבל היהודים עצמם אינם רקב, הם בושם, הם צדיקים, הם אהובים, הם אחים, הם אחים לנשק, הם אחים לחיים.

וגם לו היו באמת בגדר של רשעים, לא זו היתה סיבה להרחיקם מן הלב. ודאי אינם רשעים, וזו שאלה לגמרי היפוטתית. אך התשובה ידועה וברורה: גם לו היו רשעים, עדיין היו משלנו. כידוע, ארבעה בנים יושבים יחד בליל הסדר, מה שכולל גם את הבן הרשע. הוא שייך למשפחה, תמיד יהיה שייך.

היו בעבר שהתבטאו בתפילתם אל ד': "יברכוך טובים". חכמים הגיבו בתוקף: "זו דרך המינות" (מגילה כה, א). כלומר כפירה, נצרות.

רש"י מסביר: "שאינו כולל רשעים בשבחו של מקום". והתוספות מפרשים: "שמוציא רשעים מן הכלל". וחכמינו אמרו שהקטורת, העליונה בעבודת ד', כוללת בתוכה גם חלבנה, שריחה רע, וכולם צריכים להיות באגודה אחת (כריתות ו, ב). זה הכלל, אסור להוציא את הפושעים מכלל ישראל (עיין מאמרי הראיה 58).

אבל, כפי שאמרנו לעיל, כל זה רק בתיאוריה, כל זה רק שייך לתקופות עברו. היום, אין רשעים, כולם אהובים. אלא יש מבולבלים. גם אנשים חכמים עלולים להיות מבולבלים. גם אנשים טובים, עלולים לקיים: כוונתך רצויה ומעשיך אינם רצויים.

צריך ללכת בדרכי ד' הבוחר בעמו ישראל באהבה. אהבה גדולה אהבתנו, אהבה רבה אהבתנו. מה הוא אוהב, אף אתה היה אוהב. מה הוא אוהב ללא תנאי, אף אתה היה אוהב בלי תנאי. לא סתם אמירה, אלא באמת, בעומק השכל ובעומק הרגש. כלומר לאהוב: כי הוא אני, ואני הוא.