לא מצילים על ידי שפיכות דמים

בעניין עסקת החלפת חטופים שלנו במחבלים:

א', כלל ראשון. יש למסור את הנפש על הצלת שבויים. השבוי הוא מסכן, חווה רעב, צמא, חוסר אפשרות להתרחץ, אונס נשים, סכנת מות. זו מהמצות הגדולות לשחררו, או ליתר דיוק, לפי הרמב"ם, שמונה מצוות. אצל הרומאים, שבוי חדל להיות אזרח, כבר לא אחראים עליו. לא כן אצלנו, חלילה, הוא שייך לכולנו, לכלל ישראל. זו לא רק בעיית משפחתו, אלא בעיית כל עמנו, הוא אחינו.

ב', כלל שני. כדי לשחרר שבוי, אם הדבר אפשר, נכנסים למלחמה. משה רבנו יצא למלחמה כדי להציל שבויה אחת. כך הוא במלחמה: אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד.

ג', כלל שלישי. לעולם, לא משחררים מחבלים. כך נוהגים כמעט כל מדינות העולם, וכך מדינתנו במשך עשרות שנים, כי רובם של המחבלים ממשיכים לרצוח, ואין מצילים אחד על ידי שפיכת דמו של אדם אחר. אפילו לא אדם אחד, כדי להציל רבים, כדברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה. קל וחומר שלא גורמים לרצוח רבים כדי להציל אחד. "דמך אינו יותר אדום".

ד', דוגמא א. עסקת ג'בריל, לפני ארבעים שנה: שלושה שבויים שלנו תמורת יותר מאלף מחבלים. התוצאה: אינתיפאדה. מאות הרוגים.

ה', דוגמא ב. עסקת שליט. אחד תמורת יותר מאלף מחבלים. התוצאה: אלה שביהודה ושומרון רצחו מאות, אלה שבעזה עשו טבח נורא של אלף ומאתים.

ו', כלל רביעי: יש אמרו שמצילים אדם שודאי ייהרג אם יש רק ספק שבגללו אולי ייהרגו רבים. ויש חולקים. אך אין זה שייך לענייננו. הניסיון הראה שלצערנו ודאי יירצחו חללים רבים.

ז', כלל חמישי. בגלל הטרגדיה הזאת, יש מצבים שמפעילים בצה"ל "נוהל חניבעל": יורים על חוטפים גם בסיכון של הריגת החטוף. אכן חייל מת זה אסון, אך חייל שבוי זו טרגדיה עולמית.

ח', כלל שישי. יש לחסל את החמאס עד תום. הוא רצח רבות ומתכונן להמשיך בעתיד.

ט', כלל שביעי מסכם: לא פותרים בעיות רק "כאן ועכשיו", מתוך דאגה להווה. יש לנו אחריות לא רק על החטופים, אלא על כל עם ישראל, בדור זה ובדורות הבאים. אם אי אפשר לפתור את שתי הבעיות, יש להיעזר ב"תורת המשאבים המוגבלים" – כפי שהתברר קודם.

י', כלל כללי הכללים: חזק ואמץ.