משנכנס אדר מרבים בשמחה (תשפ"ה–תשפ"ט)

[פתיח לתוכנית רדיו – עריכה: רותי סופר]

"משנכנס אדר מרבים בשמחה". הביטוי "מרבים בשמחה" מובן, שתמיד צריך להיות בשמחה ובאדר צריך להרבות בשמחה. אם כן, תמיד צריכים להיות שמחים.

כך גם כותב הרמב"ם בהלכות דעות (א ד. ובשמונה פרקים פרק ד), שזה לא טוב להיות קיצוני, אלא באמצע, לא להיות עצוב, ולא לעסוק כל היום בקלות ראש, אלא, להיות בשמחה נינוחה. זהו האידיאל בכל השנה כולה, ובחודש אדר האידיאל הוא להרבות בשמחה. כך גם בחודש אב ממעטים בשמחה. שוב, גם כאן לא דרך הפרזה, אלא הכל בשיקול הנכון.

הבאור הלכה (שו"ע או"ח תרצה ב) בשם המאירי - שלא מדובר על השמחה בחודש אדר אלא בסעודת פורים - כותב שלא נצטווינו בפורים בשמחה של הוללות, שלא זהו רצונה של תורה מאיתנו. אלא נצטווינו בשמחה של מצוה המביאה לאהבת ד' ולהודאה על חסדיו. שבוודאי חסד גדול עשה ד' לנו. נגזרה גזרה להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים, אנשים, נשים וטף, וריבונו של עולם ריחם עלינו וביטלה. כלומר, לשון אחרת – היתה אמורה להתרחש שואה! לא כי, גרוע משואה! שבשואה המאורעות נמשכו זמן רב, עוד היתה תקוה להינצל, אולי בינתיים יגיעו 'בעלות הברית', אולי נינצל... אבל פה היה הכול אמור להיות ביום אחד! אין צורך בצבא, אין צורך במחנות השמדה, אין צורך בדבר. אלא כל גוי יהרוג בשכניו, ושכרו בצידו – "ושללם לבוז". גרוע משואה!

אגב, זה מזכיר את תכניתו השטנית של סטאלין בשנת תשי"ג, לרכז כל היהודים בסיביר ולהמיתם שם. הכל היה מוכן, המחנות, האוטובוסים, הרכבות – הכל! התאריך לביצוע זממו היה י"ט באדר תשי"ג. ובפורים אותה שנה, שלושה ימים קודם לכן, נעשה לנו נס, קיבל הצורר שבץ ומת, ונתבטלה הגזירה! זוכר, הייתי אז ילד קטן. באותה שבת צחקו היהודים בבית הכנסת ושתו יי"ש. שאלתי: לשמחה מה זו עושה? אמרו לי: מת המן צורר היהודים דרוסיא, סטאלין! וככל ילד קטן שאלתי: גוי טוב או גוי רע? אמרו: הו הו, גוי רע מאד! אז אמרתי גם תתנו לי יי"ש. אז טרם ידענו כמה רע. לאט לאט התבררה האמת.

אם כן, הבאור הלכה בשם המאירי מסביר שהשמחה שנצטוינו בפורים היא שמחה של מצוה, לשמוח באהבת ד' ולהודות לו על הנס הגדול. שמא תאמרו: האין הוא דבר פשוט וטבעי, ההודיה על הנס? אכן זה טבעי, אבל התיישן, וטיבם של מאורעות ישנים שמשתכחים מן הלב, ואפילו נסים. אלא צריך דרך מלאכותית להזכירם. על כן נצטווינו על השמחה, שמחה של מצוה, לא שמחה של הוללות חלילה. בהמשך מביא הביאור הלכה דברי החיי אדם, שאם יודע אדם בעצמו, שעל ידי השתיה יבוא לזלזל במצוות, כגון ישכח נט"י או ברכת המזון, או יבוא לידי קלות ראש – לא על זה מדובר, לא לשתיה כזו התכוונו חכמים, אלא יעשה הכל לש"ש.

כל זאת בפורים עצמו, קל וחומר בחודש אדר, שנצטוינו על שמחה המביאה לידי אהבת ד' והודאה על הניסים.