שכחתי את עצמי

שמי חנה, אך רבים מכנים אותי "חנה'לה". אני מעדיפה כינוי זה, שכן הוא מזכיר לי את היותי קטנה. כך אני חשה אל מול האחרים, ועל כן אני מקדישה את כל זמני לעזרה ולטיפול בזולת. זוהי מלאכה מעייפת מאוד; אני שרויה בעייפות מתמדת משום שאני מטפלת בכולם ולא נותר לי פנאי לטפל בעצמי. אושרם של אחרים הוא אושרי, עד אשר אירע דבר מה ששינה את תפיסתי. בכפר קראו לי "חנה'לה הצדיקה". כולם הכירו אותי לא בגלל עושר או פרסום, אלא משום שמעולם לא אמרתי "לא". אם פלוני חלה, בישלתי עבורו; אם אלמוני היה עצוב, ישבתי לצדו כל הלילה להקשיב לו; אם מישהו נזקק לעזרה, עזבתי את עבודתי כדי לסייע לו. תמיד הכחשתי את התואר "צדיקה", אך כך הכירוני כולם.

האנשים סביבי לא ראו את המתרחש בביתי פנימה. הבית היה שקט, ארוחת הערב הייתה קרה, ולבי היה עייף. מדי בוקר, עם קומי, הייתי מטאטאה את הבית, מבקרת את שכנתי דודה שרה שחיה לבדה, וממשיכה לעבודתי בבית הספר הקטן של הכפר, שם לימדתי את הילדים לקרוא ולחלום. הילדים אהבו אותי מאוד וקראו לי "גברת חנה'לה, גברת חנה'לה". הייתי מחייכת אליהם חיוך עדין אך עייף, ועם שובי הביתה בכל ערב, החיוך הזה היה נמחק. הייתי יושבת מול כיסא ריק, שהזכיר לי תמיד שאני לבד; שאני דואגת לכולם, אך איש אינו דואג לי. יום אחד, בתום הלימודים, חשתי בלבול ואובדן יציבות. הגיר נפל מידי והלוח היטשטש. חברתי לעבודה אמרה לי: "חנה'לה, את צריכה לנוח", אך השבתי לה כי "אי אפשר, יש יותר מדי עבודה. שבוע הבא זה השוק של בית הספר. אני אנוח אחר כך". אולם ה**"אחר כך"** הזה בושש לבוא. ארגנתי הכל בדקדקנות לקראת יום השוק, ובעוד כל הכפר נהנה מהמוזיקה ומהמשחקים, רגליי כשלו. נפלתי בעדינות על הרצפה וחושך אפף אותי.

השיבה אל העצמי

התעוררתי בבית החולים, מחוברת לאינפוזיה, כשאחות יושבת לצדי. הרופא אמר לי בעדינות: "הגוף שלך עייף, והלב שלך צריך מנוחה". כשניסיתי לטעון שעלי להיות בבית הספר ביום השוק, הוא הבהיר: "הכל יכול לחכות. חוץ מהבריאות שלך". דבריו צלצלו בתוכי כפעמון. הגוף ביטא את מה שהנשמה השתיקה זמן רב; למדתי שלפעמים גם אני זקוקה לעזרה. הרופא הוסיף: "את נותנת יותר מדי, בלי לדאוג לעצמך". לראשונה בחיי לא ידעתי מה להשיב. תמיד הייתי החזקה, העוזרת והמקשיבה, ופתאום אני זו שזקוקה לטיפול ולדאגה, וחשתי לבד. בלילה הביאה לי האחות פרח קטן בכוס, מתנה מתלמידתי לאה. לאה היא ילדה ביישנית ושתקנית, בעלת עיניים רכות ולב רך. למחרת היא ביקרה אותי ואמרה: "גברת חנה'לה, בבקשה, תבריאי מהר. את חסרה לנו". לאחר מכן הוסיפה משפט שהדהד בי בעוצמה: "שאדם צריך לאהוב את עצמו כמו שהוא אוהב אחרים". נדהמתי. האמת הפשוטה הזו, שממנה ברחתי כל חיי, הפעימה אותי יותר מכל תרופה.

כשחזרתי לביתי כעבור שבוע, הכל נראה אחרת משום שאני השתניתי. הבטתי באותו שולחן ובאותו כיסא ריק, ואמרתי לעצמי בשקט: "סליחה ששכחתי אותך". החלטתי להשתנות – לא לחדול מעזרה לזולת, אלא להתחיל לעזור גם לעצמי. התחלתי לאכול ארוחת בוקר אמיתית, לכתוב ביומן כפי שעשיתי בנערותי, לצבוע ולטייל לעת ערב על יד האגם מול השמש השוקעת. הלב העייף החל להקרין חיוניות. הילדים הבחינו בשינוי; החיוך שלי הפך מאיר יותר וקולי מלא שלווה. העזתי לומר בכפר משפט שמעולם לא הגיתי קודם לכן: "סליחה, אני לא יכולה לעשות את זה עכשיו. אבל אני אעזור אחר כך". בתחילה האנשים נדהמו מכך שחנה'לה אומרת פתאום "לא", אך מהר מאוד הבחינו שאני מאושרת, בריאה וחיה יותר.

דודתי העירה לי: "את נראית שונה, אהובתי. משהו בך שינה אותך... אותך", והשבתי לה בחיוך: "התחלתי לתת לעצמי את אותה אהבה שאני נותנת לאחרים". כל הכפר הבחין בחוזק השקט שבי. המשכתי לעזור לאנשים ולהקשיב להם, אך בלי למחוק את עצמי ובלי לשקוע בבעיותיהם. הקפדתי לנוח. נדמיתי לנר שמאיר בשקט בלי להתכלות. האיזון הפנימי שלי הפך למסר עבור הסובבים: "לדאוג לעצמו, זה לא אנוכיות, זה משהו קדוש". כשלאה שאלה אותי מדוע אני שומרת על הכיסא הריק, הסברתי לה: "הכיסא הזה... זה אני. כל פעם שאני שוכחת את עצמי, אני יושבת. אני נושמת, ואני זוכרת את עצמי". הכיסא הפך לסמל לשינוי שעברתי.

גם אנשים טובים צריכים לנוח. שנים לאחר מכן, כשדיברו עלי בכפר, כבר לא אמרו רק שהיא עוזרת לכולם, אלא ש**"היא לימדה אותנו לעזור לעצמנו"**. סיפורי הפך לשיעור עבור כל הלבבות העייפים הנותנים עד כלות. אולי גם את, הקוראת, דומה לי. אולי את אומרת "כן" כשהלב אומר "לא", ודואגת לאחרים עד שאינך דואגת לעצמך. דעי כי מגיע לך לאהוב את עצמך ולמצוא זמן לעצמך. אינך יכולה להשקות אחרים אם כדך ריק, ואינך יכולה לרפא אחרים אם אינך מאפשרת לעצמך להתרפא. קחי זמן לנוח, לנשום ולאהוב את עצמך, שכן את האדם היחיד שתבלי עמו את כל חייך. אני מקווה שהדברים נכנסו ללבך. זכרי: העולם זקוק לאור שלך, ולא לעייפות שלך. את האור שלך.