שמירת הלשון ואהבת ישראל בעת בחירות

תקופת בחירות מעמידה את עם ישראל בניסיון מיוחד. מצד אחד, מחלוקת ציבורית היא דבר לגיטימי ולעיתים הכרחי. צריך לברר דרך, הנהגה, מדיניות, סדרי עדיפויות, אחריות, מוסר וצורכי ציבור. אין שום מצווה להיות אדיש. מותר לאדם להחזיק בדעה ברורה, לשכנע, לבקר, להתווכח ולהצביע לפי הבנתו. מצד שני, דווקא כאשר הוויכוח נעשה חריף, עולה סכנה שהמחלוקת על הדרך תהפוך לשנאה כלפי האדם, שהביקורת על עמדה תהפוך לביזוי של ציבור שלם, ושאהבת ישראל תידחק הצדה בשם המאבק הפוליטי. התורה אינה מבקשת לבטל מחלוקת אלא לקדש אותה: לדבר אמת בלי לשקר, להתווכח בלי להשפיל, להילחם על דרך בלי לשכוח שאנחנו עם אחד. הפסוק “לא תלך רכיל בעמך” נמצא באותה פרשה שבה נאמר “ואהבת לרעך כמוך”, והסמיכות הזאת איננה מקרית: שמירת הלשון ואהבת ישראל שייכות זו לזו. האדם שאוהב את עמו צריך לדעת גם כיצד לדבר עליו.

חלק ראשון — מחלוקת אינה שנאה

צריך לפתוח בהבחנה יסודית: עצם המחלוקת אינה קלקול. התורה מלאה מחלוקות. חז״ל נחלקו, תנאים ואמוראים נחלקו, ראשונים ואחרונים נחלקו. לפעמים שתי עמדות רחוקות מאוד זו מזו, ובכל זאת שתיהן נאמרות מתוך יראת שמים ומתוך חתירה לאמת. הסוגיה המפורסמת בעירובין מספרת על בית שמאי ובית הלל שנחלקו שלוש שנים, כל צד אומר שהלכה כמותו, ובכל זאת יצאה בת קול ואמרה: “אלו ואלו דברי אלהים חיים”. חז״ל מוסיפים שההלכה נקבעה כבית הלל מפני שהיו נוחים ועלובים, למדו גם את דברי בית שמאי, ואף הקדימו את דבריהם לדברי עצמם. כלומר, עוצמת האמונה בצדקת הדרך לא חייבה זלזול ביריב. להפך: דווקא היכולת להבין היטב את הצד השני הייתה חלק ממעלתם.

זה שיעור גדול לתקופת בחירות. אדם רשאי לחשוב שהצעה מסוימת מזיקה, שמדיניות מסוימת שגויה, שמפלגה מסוימת אינה מתאימה להשקפתו. הוא יכול לומר זאת בצורה ברורה. אבל מהרגע שהוא עובר מן המשפט “אני חושב שהעמדה הזאת שגויה” אל המשפט “מי שחושב כך הוא אדם רע, טיפש או בוגד”, הוא כבר לא רק דן בעמדה. הוא פוגע באדם ובציבור. כאן מתחילה הידרדרות של הלשון.

יש הבדל גדול בין ביקורת לבין ביזוי. ביקורת אומרת: אני חולק עליך בגלל א׳, ב׳ וג׳. ביזוי אומר: אין בכלל טעם לדבר איתך. ביקורת משאירה את הזולת בן־שיח. ביזוי מוציא אותו מן המחנה. ביקורת יכולה להיות חריפה מאוד, אבל היא עדיין עניינית. ביזוי נהנה מן הפגיעה עצמה.

דווקא בתקופת בחירות יש נטייה לראות כל דבר דרך צבע מפלגתי. ברגע שאדם מזוהה עם מחנה מסוים, כל משפט שלו מתפרש דרך המחנה. זו פתיות. יהודי אינו סמל מפלגה. הוא אדם שלם. יכול להיות שאני חולק על חלק גדול מהשקפתו ועדיין לומד ממנו דבר מסוים, עובד איתו, מתפלל לידו, משרת איתו, חי איתו באותה מדינה ואוהב אותו כאח.

הסוגיה ביבמות מדגישה שבית שמאי ובית הלל, למרות מחלוקות הלכתיות חריפות מאוד, לא נמנעו מלהינשא אלה באלה. כלומר, המחלוקת לא פירקה את החיים המשותפים. חז״ל גם דנו באיסור “לא תתגודדו” במובן של יצירת אגודות אגודות באופן שמפרק את הציבור. עצם קיומן של דעות שונות אינו הבעיה; הבעיה היא כאשר המחלוקת נעשית לפירוד שמבטל את תחושת העם האחד.

לכן אדם צריך להחזיק שני דברים יחד: להיות נאמן לאמת כפי שהוא מבין אותה, ולאהוב את מי שחולק עליו. אלו אינם שני עקרונות שמחלישים זה את זה. להפך. אדם שבטוח באמת שלו אינו זקוק לשנאה כדי להגן עליה.

חלק שני — שמירת הלשון בזמן של תעמולה

תקופת בחירות היא זמן שבו הלשון עובדת שעות נוספות. שמועות, סרטונים, כותרות, הודעות, קבוצות, ציטוטים חלקיים, לעג, כינויים, הקלטות, פרשנויות, טענות על מניעים. העולם הדיגיטלי מאפשר לכל אדם להפוך בתוך שניות ממאזין למפיץ. פעם לשון הרע דרשה שיחה בין שני אנשים; היום אפשר להעביר מסר פוגעני למאות אנשים בלחיצה אחת.

כאן צריך לעצור. העובדה שמשהו נשלח אליי אינה הופכת אותו לאמת. העובדה שמשהו מחזק את העמדה שלי אינה נותנת לי היתר להפיץ אותו. ובוודאי שהעובדה שהוא מצחיק אינה הופכת אותו למותר.

שמירת הלשון בתקופת בחירות דורשת לא רק להימנע משקר גמור, אלא גם להיזהר מן הדרך שבה מציגים אמת. אפשר לקחת משפט אמיתי, להוציא אותו מהקשרו, ולהפוך אותו לשקר למעשה. אפשר להשתמש בתמונה ישנה כאילו היא חדשה. אפשר לצטט אדם באופן מדויק אבל להעלים משפט אחר שמשנה את המשמעות. אפשר להפיץ סיפור ש“כולם יודעים”, אף שאף אחד אינו יודע באמת מה קרה.

האדם צריך לשאול את עצמו לפני שהוא שולח דבר: האם אני יודע שזה נכון? האם אני יודע את ההקשר? האם יש תועלת אמיתית בפרסום? האם הייתי אומר את הדברים כך אילו האדם שעליו אני מדבר היה עומד מולי? האם אני רוצה לברר אמת או רק לפגוע במחנה שאני מתנגד לו?

הבעיה הגדולה היא שבזמן של מאבק האדם מרגיש שלשון הרע נעשית פתאום לשם שמים. הוא אומר לעצמו: זה חשוב, זו מלחמה על המדינה, חייבים לחשוף. לפעמים אכן קיימת תועלת ציבורית לגיטימית בפרסום מידע אמיתי ורלוונטי. אבל “תועלת” אינה מילת קסם שמכשירה כל דבר. גם כאשר יש תועלת צריך דיוק, מידתיות, כוונה לתקן ולא לנקום, והימנעות מהגזמה.

אחת הבדיקות הפשוטות ביותר היא לבדוק אם אנחנו מחילים את אותו סטנדרט על “שלנו” ועל “שלהם”. אם כשאדם מהמחנה שלי אומר דבר פוגעני אני מסביר אותו בהקשר, וכשאדם מהמחנה האחר אומר דבר דומה אני מציג אותו כהוכחה לאופיו — כנראה שלא האמת מנהלת אותי אלא השבטיות.

שמירת הלשון אינה חולשה פוליטית. היא גבורה. הרבה יותר קל להצטרף לזרם, להעביר סרטון, ללעוג, לכתוב תגובה חריפה. הרבה יותר קשה לעצור ולומר: אולי זה לא נכון; אולי אני לא יודע; אולי גם אם זה נכון, אין צורך להפיץ.

חלק שלישי — אהבת ישראל איננה ביטול הביקורת

מרן הרב קוק כתב שאהבת ישראל אינה רק רגש אלא “מקצוע גדול בתורה”, חכמה עמוקה ורחבה. הוא גם מדגיש שאהבת האומה אינה מעוורת את העיניים מלבקר את מומיה. אלו שני דברים שצריך להחזיק יחד: אהבה וביקורת. אהבה שאינה מוכנה לראות שום בעיה נעשית עיוורת; ביקורת שאין בה אהבה נעשית הרסנית.

זה חשוב מאוד בתקופת בחירות, מפני שיש אנשים שחושבים שאהבת ישראל פירושה לומר שכל הדעות טובות ושאין משמעות להבדלים. זה אינו נכון. יכולה להיות מחלוקת עמוקה מאוד. אפשר לחשוב שדרך מסוימת מסוכנת, שמהלך מסוים שגוי, שאדם מסוים אינו ראוי לתפקיד מסוים על פי שיקולים ענייניים. אהבת ישראל אינה מחייבת לטשטש את הדברים.

אבל היא כן מחייבת לזכור שבצד השני עומדים יהודים שאוהבים את עמם בדרכם, גם כאשר אני משוכנע שהם טועים. אי אפשר לקחת מיליוני אנשים ולתאר אותם כ“מטומטמים”, “בוגדים”, “ערב רב”, “שונאי ישראל” או כל כינוי גורף אחר רק בגלל הצבעתם. אדם רשאי לבקר אידיאולוגיה; אסור לו להפוך ציבור שלם לקריקטורה.

אהבת ישראל נבחנת דווקא במקום שבו היא קשה. קל לאהוב מי שחושב כמוני. לא זו חכמה גדולה. העבודה מתחילה כאשר אני פוגש אדם שמרגיז אותי, שחושב הפוך ממני, שמה שהוא אומר נוגע במקומות הכי רגישים שלי. האם אני עדיין מסוגל לראות בו צלם אלוהים ובן עמי?

הרב קוק מדגיש שאהבת ישראל צריכה להתעורר דווקא כאשר רואים ירידה ומומים, מפני שהאהבה נעוצה בשורש עמוק יותר מן ההתנהגות החיצונית. זה אינו אומר להצדיק כל מעשה. זה אומר להבחין בין ביקורת על מעשה לבין שלילת האדם עצמו.

אפשר לומר לאדם: אני חושב שאתה טועה מאוד. אפשר לומר: אני חושב שהמדיניות שאתה תומך בה תגרום נזק. אפשר אפילו לומר: בעיניי המעשה הזה חמור. אבל יש הבדל תהומי בין זה לבין לומר: אתה אינך חלק מישראל, אין לי דבר איתך, אני שונא אותך.

עם ישראל איננו מפלגה אחת. לאורך דורות היו בינינו מחלוקות קשות מאוד. ובכל זאת כלל ישראל גדול מן המחלוקת של הרגע. בחירות נמשכות יום אחד; עם ישראל קיים אלפי שנים.

חלק רביעי — לא לייחס מניעים בלי לדעת

אחד הקלקולים הנפוצים ביותר בוויכוח פוליטי הוא המעבר מן השאלה “מה האדם אומר” לשאלה “למה הוא אומר זאת”. במקום להתווכח עם הטענה, אנחנו מסבירים את נפשו: הוא אומר כך כי הוא מושחת, כי הוא שונא, כי הוא רוצה כוח, כי הוא פחדן, כי הוא רוצה כסף, כי הוא נגד התורה, כי הוא נגד המדינה.

לפעמים באמת יש ראיות למניע מסוים. אבל ברוב הוויכוחים אין לנו גישה ללבו של הזולת. ייתכן ששני אנשים רוצים בטובת עם ישראל ומגיעים למסקנות הפוכות לגמרי. אחד חושב שביטחון דורש דרך מסוימת, השני חושב שהדרך הזאת עצמה מסוכנת. אחד חושב שכלכלה טובה דורשת מדיניות אחת, השני מאמין בהפך. המחלוקת אמיתית גם בלי להפוך את הצד השני לרשע.

זה חלק משמירת הלשון וגם חלק מענווה. האדם צריך להכיר בכך שהוא יודע מעט מאוד על העולם הפנימי של האחר. כשאנחנו מייחסים מניעים רעים בלי ראיה, אנחנו עושים לעצמנו חיים קלים: אם הצד השני רשע, אין צורך להבין אותו.

בית הלל מלמדים את ההפך. הם לא רק שמעו את בית שמאי אלא למדו את דבריהם ואף הקדימו אותם. כדי לעשות זאת צריך יכולת לומר את עמדת היריב בצורה שהוא עצמו היה מסכים שהיא הוגנת. זו מעלה גדולה מאוד. לפני שאני דוחה טענה, האם אני מסוגל להסביר אותה ביושר?

אפשר להציע כלל מעשי: לפני שמתווכחים, לנסות לנסח את העמדה השנייה במשפט אחד בלי לעג ובלי עיוות. אם אינני מסוגל, כנראה שעוד לא הבנתי אותה מספיק. אחרי שהבנתי, מותר לי לחלוק בכל התוקף.

זה נכון גם ברשתות. הרבה מהתוכן הפוליטי בנוי על הצגת הצד השני בגרסה המטופשת ביותר שלו. כך קל מאוד לנצח. אבל זה אינו ניצחון של אמת. אמת נבחנת מול הטיעון החזק של הצד השני, לא מול קריקטורה שלו.

שמירת הלשון דורשת גם להיזהר מהכללות. “הם כולם כאלה”, “הציבור הזה תמיד”, “מי שמצביע כך הוא…”. כלל ישראל מורכב מבני אדם שונים מאוד. גם בתוך אותו מחנה יש דעות, מניעים, רמות ידיעה וחוויות שונות. הכללה גורפת היא בדרך כלל גם לא מדויקת וגם פוגעת.

חלק חמישי — בחירות עוברות, אחווה נשארת

אחת המחשבות החשובות ביותר בתקופת בחירות היא המחשבה על היום שאחרי. אחרי שנספרו הקולות, האנשים שדיברנו עליהם עדיין יהיו השכנים שלנו, בני המשפחה שלנו, החברים שלנו, החיילים באותה יחידה, הרופאים באותו בית חולים, המתפללים באותו בית כנסת והאזרחים של אותה מדינה.

אם הדרך שבה ניהלנו את המחלוקת משאירה אחריה אדמה חרוכה, משהו השתבש. אפשר לנצח בבחירות ולהפסיד את האחווה. אפשר לשכנע אדם פוליטית ולהשאיר בו פצע.

לכן צריך לשאול בזמן הוויכוח: האם אוכל לשבת עם האדם הזה מחר? האם המילים שאני אומר עכשיו משאירות דרך חזרה? זה אינו אומר להיות מלאכותיים או לוותר על האמת. זה אומר לא להשתמש בנשק שאי אפשר להחזיר לתיק אחר כך.

יש משפטים שנאמרים ברגע של כעס ונשארים שנים. במשפחה זה ברור מאוד. אח ואח יכולים לחלוק פוליטית, אבל אם אחד אומר לשני “אתה בוגד”, המילה יכולה להישאר הרבה אחרי שהוויכוח עצמו נשכח.

מכאן גם האחריות של מנהיגים, רבנים, אנשי ציבור, עיתונאים וכל אדם בעל קהל. ככל שיש לאדם יותר השפעה, המילים שלו בונות אקלים. הוא יכול ללמד ציבור לחלוק בכבוד, והוא יכול ללמד ציבור לשנוא. לא תמיד אפשר לשלוט בתגובות של אחרים, אבל אדם אחראי למה שהוא מכניס למרחב.

אהבת ישראל איננה סיסמה ששומרים ליום העצמאות. היא מבחן בזמן שבו האומה מתווכחת. האם אנחנו מסוגלים לזכור שהמחלוקת מתקיימת בתוך משפחה? בתוך משפחה אפשר להתווכח קשה מאוד, אבל עדיין יש דבר עמוק מן הוויכוח.

זה גם עומק דברי חז״ל על בית שמאי ובית הלל: המחלוקת לא ביטלה את הקשר ביניהם.

חלק שישי — להפוך את תקופת הבחירות לעבודת ד׳

אפשר לראות תקופת בחירות רק כתקופה מעצבנת, אבל אפשר גם להפוך אותה לבית מדרש גדול למידות. היא חושפת לנו מהר מאוד מה קורה בתוכנו כאשר מישהו חולק עלינו. האם אנחנו מקשיבים? האם אנחנו נהנים להשפיל? האם אנחנו מסוגלים לומר “אני לא יודע”? האם אנחנו מפיצים דבר לפני שבדקנו? האם אנחנו אוהבים את האמת יותר מאשר את המחנה?

אולי זו אחת העבודות הגדולות של התקופה: לשמור על פה נקי בלי לוותר על דעה ברורה. להיות מעורב בלי להפוך את הפוליטיקה לזהות היחידה שלנו. לזכור שמפלגה היא כלי זמני, ועם ישראל הוא מציאות עמוקה הרבה יותר.

אפשר להחליט שבתקופת הבחירות לא משתפים תוכן שלא בדקנו, לא משתמשים בכינויים משפילים, לא מכלילים ציבור שלם, לא מייחסים מניעים בלי ראיה, ומדי פעם דווקא לומדים ברצינות טיעון של הצד השני. אין בזה שום ויתור על עמדה פוליטית. להפך, זה מכריח את העמדה להיות נקייה יותר.

אפשר גם להוסיף מעשה חיובי: לדבר עם יהודי שחושב אחרת בלי לנסות מיד לשכנע אותו. לשאול למה הוא חושב כך. להקשיב באמת. אולי נישאר במחלוקת גמורה, אבל עצם השיחה יכולה להזכיר ששנינו בני אותו עם.

בסופו של דבר, בחירות הן אמצעי לניהול המדינה; הן אינן תכלית חיינו. יש דבר גדול מן המחנה, גדול מן הרשימה וגדול מן הקמפיין: כלל ישראל. מרן הרב קוק כתב שאהבת ישראל היא חכמה עמוקה ומקצוע בתורה, לא רגש שטחי. דווקא בתקופה שבה כל צד משוכנע שהאמת אצלו, צריך להחזיק גם בחכמה הזאת.

אפשר להתווכח ולהישאר אחים. אפשר לבקר ולהישאר אוהבים. אפשר להיאבק על דרך ולהיזהר בכבודו של אדם. ואולי זה עצמו חלק מן האחריות הלאומית שלנו: לא רק לבחור איזו הנהגה אנחנו רוצים, אלא גם איזה עם אנחנו רוצים להיות בזמן שאנחנו בוחרים