שו"ת תפילה מהי

ש: כיון שד' גוזר הכל מראש, מה מועילה התפילה?

ת: יש כמה אפשרויות מה ד' גוזר: א. שלמשל זה אדם לא יתרפא גם אם יתפלל, מסיבה לא ידועה לנו. ב. אדם זה יתרפרא, גם אם לא יתפלל. ג. אם יתפלל, יתרפא, אם לא יתפלל, לא יתרפא. כמובן, אינינו יודעים מה ד' גזר, לכן לעולם יש להתפלל.

ש: אם כן, יתכן שהוא התפלל לשוא?

ת: אף תפילה אינה לשוא. ברוך אתה ד' שומע תפילה. כל תפילה פועלת, אבל יתכן שאינה פועלת במה שהאדם רוצה, אלא במה שד' יחליט. מעשה באדם שהתפלל שיספיק להגיע לספינה בזמן, אך הוא החמיץ אותה, ולבסוף היא טבעה, אם כן, תפילתו פעלה, אך בדרך אחרת.

ש: האם מטרת התפלה היא להשיג את המבוקש, או להיפך, ד' יוצר את המבוקש כדי שנתפלל.

ת: האפשרות השניה, כדברי חז"ל, למה נתעקרו אמהות, כדי שתתפללנה, וד' מתאוה לתפילתן של צדיקים. עיקר התפלה היא לעובדו בכל לבבכם, עבודה שבלב. זו תשובה לשאלה הקודמת: שום תפלה אינה לשוא שהרי היא עבודה שבלב.

ש: אם התפילה היא עבודה שבלב, אין חשיבות להשגת המבוקש, אז אולי הוא אינו מתמלא?

ת: ודאי מתמלא, הטוען שאין התפילה פועלת במציאות, הוריד אותה לדרגת מדיטציה, אבל תפילה אינה מדיטציה אלא עבודת ד', דרך המבוקש.

ש: יש הרבה עבודות ד', איך נגדיר עבודת ד' שבתפלה?

ת: עבודה שבלב, כלומר עבודה שברגש. לימוד תורה הוא עבודה שבשכל ותפלה עבודה שברגש. לימוד הוא עבודת ד' כפולה: א. לומדים דברים שד' אומר לנו. ב. מחוללים תמורות בשכל שלנו, להופכו לשכל של תורה, שכל ישר, טוב, אידיאלי. לכן לימוד תורה הוא קשה, עם קושיות ותירוצים, כי לא הכמות קובעת, אלא בנין שכלו של האדם.

גם תפלה היא עבודת ד' כפולה: א. לבטא אל ד' רגשות טהורים. ב. לעצב את הרגש שלנו כרצון ד', מה שקורה על ידי התפלה. השכל והרגש הם שני הכוחות המרכזיים שבאדם. מי שאינו אלא שכל, הינו צולע מצד אחד, ומי שאינו אלא רגש, צולע מצד שני. כיווני הלימוד והתפלה הם הפוכים. בלימוד אנו שומעים דברים טהורים מפי ד', בתפילה אנו משמיעים אל ד' את הדברים הטהורים שבנו. מד' אלינו ומאיתנו אל ד'.

ש: איך הופכים את הרגש לישר?

ת: אכן, להפוך את השכל לישר הוא יותר פשוט: לימוד נאמן למה שכתוב בתורה. לגבי הרגש, זה יותר קשה, כי יש לאדם גם רגשות פסולים. מעשה באדם ששנא אשתו ביותר והתפלל או שהוא ימות או שהיא תמות (מועד קטן יח, ב). לא די לבטא רגשותיו לד', תלוי מה הן. אכן יש צורך בעבודה רבה, כדי לזכך את הרגש, וזה על ידי תפילות רבות.

ש: כיון שהתפלה היא ביטוי מאווים פנימיים, למה יש נוסח קבוע, למה לא יבטא כל אדם את תשוקותיו הטהורות?

ת: אכן, לשיטת הרמב"ם, יוצאים ידי חובה מן התורה בכל נוסח. לרמב"ן כל התפלה היא מדרבנן, אך כתבו ראשונים, שתפלה בעת צרה היא מן התורה.

ולמה חכמים קבעו נוסח, כי כאשר חזרנו מבבל, לא ידענו להתבטא טוב בעברית, אלא "חציו מדבר אשדודית" (נחמיה יג, כד). לכן חכמים ונביאים קבעו נוסח עלאי. גם בימינו, נתיבי הלב אינה כה פתוחים, ואדם לא ידע מה להתפלל.

ש: אבל, למה יש לשון מיוחדת לתפלה, ואין זו אותה לשון של הלימוד?

ת: זו שפה של שכל וזו שפה של רגש. מעשה באדם שהתפלל: האל הגדול הגיבור והנורא והאדיר והעיזוז וכו'. אמר לו רבו: סיימת כל השבחים של אדוניך?! (ברכות לג, ב). אבל בתפלה, כן יש פיוטים בלשון זו, שואלים דברי חמודות ומעדני יום טוב על הרא"ש שם? אלא בתפילה זה מותר ולא בלימוד, שחייב להיות מדוייק. אפשר לומר שד' כועס אך מתגבר על כעסו, אך בתפילה אנו אומרים: "יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו" (אחרי עקידת יצחק). עוד דוגמא: בגמרא יש דעה לא להלכה, שתשעה הנראים כעשרה, מצטרפים למנין (ברכות מז, ב). הא כיצד תשע הן עשר?! למשל אדם בא ממרחקים בשלג, והנה יש רק תשעה... אז הוא סופר מהר ומחליט: עשר! שכלית אין לזה מקום, רגשית כן.

ש: האם אפשר לחבר שכל ורגש בתפילה?

ת: אין לערבב רגש בלימוד ולא שכל בתפלה. לא רגש בלימוד ולהתפעל כל הזמן מדברי התורה במקום להבין ולהעמיק. ולא שכל בתפלה, להפוך אותה ללימוד אמונה. כמובן, טוב ללמוד את הסידור, אך לא בזמן התפלה. בגמרא שללו את מי שמאריך ומעיין בה (ברכות לב, ב. ועיין עין איה שם). אלו עולמות שונים, ועל האדם להיות מאוזן שכל-רגש. ודאי השכל הוא כח יותר גדול, אך שניהם צריכים.

ש: אלו כוונות אדם צריך לכוון במילים של תפלה?

ת: הפירוש של המילים. המשנה ברורה מביא דברי תשובת המהרש"ל שמי לנו גדול מר"ש מקינון, אחרי שלמד קבלה, היה מתפלל כתינוק בן יומו (מ"ב כה ס"ק מב). התפלל רגיל וכיוון למילים, אבל כמובן, מה שהוא הבין במילים הוא לעילא לעילא ממה שאני מכוון. אך הוא התפלל באופן טבעי.

ש: מה יעשה אדם שהתפלה משמעממת אותו?

ת: לא בגלל זה הוא פטור מתפלה ולא מאף מצוה, לא כמו שפת ימינו: אינו מתחבר למצוה, לכן אינו מקיימה.

אך מה יעשה כדי שלא ישתעמם? א. יעקוב עם האצבע. ב. ישיר, כמובן לא בקולי קולות ולהפריע לאחרים, אלא בשקט בינו לבין עצמו, וכמו שכתב במסילת ישרים שההתלהבות החיצונית תעורר את ההתלהבות הפנימית.