תוכנית המאה - כשלון באמונה

חלק אחרון על חורבן תוכנית המאה: הצד האלהי. ראינו הצד הלאומי-בטחוני-עממי, הצד הדתי-מצותי-הלכתי, והצד המוסרי-אנושי. עתה, הצד האלהי-האמוני. כמובן, הכל קשור יחד: מתוך אמונה יש מצוות. בכל זאת אלו שתי זויות.

הצד האלהי-האמוני הוא שד' החליט לעשות גאולה לעמו. למה דווקא בדור הזה, למה לא בדור הקודם, למה לא בדור הבא? - אינינו יודעים. כך גזרה חכמתו, וכך גם סידר את הנשמות. על כל פנים, עתה הקיץ הקץ!

מתי? לפני 140 שנה בערך, עם עליה ראשונה בשנת תרמ"א, כלומר ישוב הארץ. ידועה הגמרא: אין לך קץ מגולה מזה שנאמר: ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא" (סנהדרין צח, א). "כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה, אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה יותר" (רש"י).

שלב שני: ד' עשה קיבוץ גלויות. הרמב"ם אומר לגבי המשיח: "וכל מי שאינו מאמין בו, או מי שאינו מחכה לביאתו, לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר, אלא בתורה ובמשה רבינו, שהרי התורה העידה עליו, שנאמר: ושב ד' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך" (רמב"ם, הלכות מלכים יא, א). הרי שקיבוץ גלויות שייך לימות המשיח.

שלב שלישי: הקמת המדינה. גם זאת מביא הרמב"ם: "אמרו חכמים: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד" (שם יב, ב). בגלות אנו משועבדים לגויים, עתה אנו בני חורין.

שלב הבא: מלחמות ישראל, להגן על עצמנו. בגמרא: "מלחמה נמי אתחלתא היא" (מגילה יז, ב), מלחמה היא גם אתחלתא.

וכן הלאה: התורה חוזרת, האחדות חוזרת.

כדי לא לראות זאת, יש להיות עיוור. לצערנו יש עיוורים שלא רואים מה רבונו של עולם עושה. ישעיהו אומר:" החרשים שמעו, והעיוורים הביטו לראות. מי עיוור, כי אם עבדי, וחרש, מלאכי אשלח. מי עיוור, כמשולם, ועיוור כעבד ד'. ראות רבות, ולא תשמור, פקוח אזנים ולא ישמע" (ישעיהו מב יח-כ). הוא אדם שלם, עבד ד', אבל יש לו חסרון, הוא עיוור, הוא לא רואה שד' עושה ישועה לעמו (עיין בהמשך).

וכן, "הוציא עם עיוור, ועיניים יש, וחרשים, ואזנים למו" (שם מג, ח). הוא לא רואה שיש קיבוץ גלויות, לא רואה שיש קוממיות (עיין לפני כן).

זאת ועוד, לא די לשבת בחיבוק ידיים ולומר: ד' עושה. כל מה שד' עושה, הוא עושה על ידינו ומתוכנו. זה יסוד גדול מאוד: אנו שותפים להקב"ה. ד' הבטיח מלכות לשלמה, ובכל זאת מאוד התאמצו.

אם ד' פותח שערי ארץ ישראל, יש לעלות. כל הדורות, היינו מצווים לעלות, אך לא יכולנו. עתה אנו יכולים, אז עלינו לעלות. אבל זה קשה? ידוע.

יש מצוה ליישב את הארץ, אך לא יכולנו. עתה אנו יכולים. אם כן, יש לפעול. אבל זה קשה? ידוע.

יש מצוה להקים צבא. אז למה לא הקמנו קודם? כי לא יכולנו. עתה יכולים, אם כן לך לצבא.

כמו כן, יש מצוה להחזיק בכל ארצנו, אך קודם לא יכולנו. ועתה, הנה אנו מחזיקים בחלקים מסויימים. לא אומרים לך לכבוש ימה וקדמה צפונה ונגבה, אלא להחזיק במה שיש לך. אבל זה קשה? ידוע.

מי שמוכן לסגת מיהודה ושומרון, מהכל או מחלק, להקים מדינה מפורזת או לא מפורזת, - הוא אינו מאמין בד'. כשרבונו של עולם מזכיר חטא המרגלים בתחילת ספר דברים, הוא אומר: "ובדבר הזה אינכם מאמינים בד' אלהיכם" (א, לט). "שהוא מבטיחכם להביא אתכם אל הארץ, אינכם מאמינים בו" (רש"י). אתם יהודים טובים, מאמינים וצדיקים, אבל בדבר הזה אינכם מאמינים. אתם יהודים יקרים ויראי שמים, אבל בדבר הזה, שד' החזיר לנו יהודה ושומרון – אינם מאמינים.

כשמאמינים נעשים שותפים לקדוש ברוך הוא. "עתידה בת קול להיות מפוצצת בראשי ההרים ואומר: כל מי שפעל עם אל, יבוא אל שכרו" (ויקרא רבה כז, ב). מי שאינו שומע, מחמיץ. הגמרא גם מזכירה את הקטנות של הצדיקים, שלא האמינו בקדוש ברוך הוא (סוטה מח, ב). "קטנות אמונה" (רש"י), בזמן שיבת ציון בבית שני.

ב"ה, יש גם מאמינים. יש אפילו חילונים שמאמינים, כפי שמזכיר מרן הרב קוק בספר אורות: "מאמין הוא העם כולו, שאין גלות עוד אחרי הגאולה ההולכת ומתחלת לבנינו" (אורות, אורות התורה, כו).

ועוד פעם, לא די באמונה פסיבית, אלא יש לפעול ככל יכולתנו. כמובן, אי אפשר לדעת בכל דבר קטן, מה רצון ד', אך כאן מדובר בתהליכים אדירים עצומים.

יש לאנשים עוד טענה: הגאולה קימאה קימאה (ירושלמי ברכות א, א), אם כן, נוותר על שלושת רבעי יהודה ושומרון, ותוקם עוד מדינה ערבית שם, ובעתיד זה יסתדר. טעות חמורה. קימאה קימאה אינו חשבון אנושי, אלא אלהי. אנו חייבים להזדרז. מידת הזריזות במסילת ישרים. שאנו במו ידינו נעשה דבר רע ונורא, ונקרא לזה קימאה קימאה!!

אגב, ד' לא עושה הכל קימאה קימאה, אלא גם בדילוג. ראו הפלא העצום של תחית האומה, שאין להם אח וריע בכל ההיסטוירה העולמית! ארץ עשירה וחזקה! ומה שד' עושה, אנו הולכים אחריו.

זאת ועוד, קימאה קימאה, זו התקדמות איטית. אך מכאן היתר לעשות עבירות נוראות ואיומות?!

כדי לראות מה ד' עושה, אין צורך להיות צדיק גדול, אין אפילו להיות דתי, די להיות מאמין. ומתוך כך להיות שותף למעשה ד' עלינו.

מרן הרב קוק מסביר שיש שני סוגים של צפיה לישועה: אמונית ומעשית. הצפיה האמונית היא שגם כאשר הכל נראה קשה ומסובך, מלא צרות, אינינו מתייאשים, אנו ממשיכים לסמוך על ד', אנו יודעים שבסוף יהיה טוב, שד' לא עזב אותנו. הצפיה המעשית, הצפיה היוצרת, היא פקיחת עין לעשות כל מה שאפשר כדי לקדם את הגאולה, כמו השומר בראש במגדל הצופה למרחקים, וכשהוא רואה הזדמנות לעשות משהו, מיד מזעיק את כולם (עולת ראיה א, רעט-רפ. וכן בעין איה). ולא בטלנות, מה שנקרא "הנימוק העצלני של התיאולוגיה הפאטאליסטית".

יש לראות מה ד' עושה, ולא להיות עיוור, אלא לראות הדברים המופלאים שד' עושה. ב"ה, יש דתיים שרואים, יש חילונים שרואים, יש אפילו גויים שרואים, וסייעו לנו בכל מה שיכלו.

חזק ונתחזק, במפלאות ד' למען עמו וארצו.