קדושת ספר הזוהר

א', קדמות ספר הזוהר. הבאת הרבה הוכחות נגד קדמות ספר הזוהר וייחוסו לרשב"י, - הוכחות ישנות וידועות – אבל לא הבאת הוכחות בעד. ואין צורך בהוכחות רבות, די בהוכחה אחת, והיא הגובה הרוחני העליון של ספר זה, שאין דומה לו בכל העולם. וגם אצלנו בין כל ספרי הקודש בענינים אלה. כל גדולי עולם שלמדו ספר זה, הראשונים עד היום, התפעמו מהעומק. כך שאי אפשר להעלות על הדעת שכתבו רבי משה די ליאון. אמנם אם היתה לנו מסורת רציפה ובטוחה מאה אחוז שהוא כתב, אז היה מתברר שהוא גאון הגאונים, וגדול המעמקים, לעומת כל אלו שבאו אחריו וגם אלו שהיו לפניו. אך אי אפשר לומר זאת, שהרי ספריו האחרים, הינם רחוקים כמרחק מזרח ממערב מספר הזוהר, ולא עוד אלא לפעמים הוא אוחז בשיטה אחרת מאשר ספר הזוהר, ואף לפעמים המקובלים מעירים שהוא פירש את הזוהר בצורה לא נכונה. אבל לומר שרשב"י כתבו, זה כבר יותר מסתבר, שהרי אנו מכירים את גדלותו, שהוא תרומת מידותיו של רבי עקיבא, ובין התנאים, לעומתו בני עליה מועטים הם, ואם יש שנים זה הוא ובנו. אך האמת היא שעם כל גדלותו של רשב"י, עדיין קשה לנו, ולולא ידענו כי הוא כתבו, היינו מייחסים אותו לאליהו הנביא. אבל כיון שיש מסורות והוכחות שרשב"י כתבו, אנו מקבלים זאת באמונה שלמה.

כלומר אמיתות וגדלות וקדושת ספר הזוהר, אינה באה לנו מחוצה לו, אלא מעצמו. ועוד פעם, לו יצוייר שרבי משה די ליאון כתבו, אין שום נפקא מינה, ואז היינו יודעים שהוא גדול כמו רשב"י ומתקרב לאליהו הנביא.

לעומת ודאות מוחלטת זו, כל הקושיות שהבאת הן כאפס, ובמיוחד שכבר תירצו את כולן. ומה שהנך אומר על עצמך, שעם כל רצונך הטוב לא שוכנעת, זה לא מעלה ולא מוריד. כי בעולמנו, על כל דבר יש קושיות, הן בתורה הן להבדיל, במדע. על כל תיאוריה מדעית, יש קושיות, ובכל זאת מקבלים אותה. ולא בגלל שלפעמים הגמרא נשארת בקושיא או בתיובתא, נבטל את קדושתה ואמיתותה. ומובא בספר חוט המשלוש, שהחת"ס אמר על תשובה אחת, שדבריו נכונים, על אף כל הקושיות, ובע"ה יבוא מישהו יותר חכם ויתרץ.

ב', גניזת ספר הזוהר. באשר לקושיא כיצד יתכן שהתנאים, האמוראים, וחלק מהראשונים, לא ראו את ספר הזוהר – התשובה פשוטה, שכך גזר רבונו של עולם, שהוא גזר מתי ייעלם ומתי יתגלה, על פי סדרי העולמות והנשמות. יש שאמרו שד' רצה שנבנה קודם את החשיבה השכלית, וזה היה נמנע מול ספר הוזהר, לכן הוא נעלם, וכאשר הבנין השכלי הושלם, כגון על ידי הרמב"ם, אז התגלה ספר הזוהר, כי לולא הבסיס השכלי המקדים, היו עלולים לגלוש לדמיונות שוא ומדוחים. עת לכל וזמן לכל חפץ. למשל הרמח"ל הותקף כיצד הוא מדבר על נושאים שהאר"י ז"ל לא דיבר, הלא לא יתכן ואין זו כי אם רמות רוחא נוראה, ואכן רבו רבי ישעיה בסן שאלו על כך, כפי שרואים באגרות הרמח"ל. והרמח"ל השיב: ודאי אני אפס אפסים לעומת האר"י, אבל טרם הגיע הזמן לדברים אלה, וכעת הגיע, ועתה אין אר"י, אלא רק אני הקטן.

ג', גילוי אליהו שבספר הזוהר. אתה טוען שיש בזוהר נבואות שניתנו ישירות על ידי אליהו הנביא, והרי אין מקבלים טענת נביא מאף אדם בלי הוכחות. ודאי שכן הוא, כדברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק ח, שעליו להביא הוכחות מוחלטות. אך לא מדובר כאן בנבואה, כי נבואה מגיעה מרבונו של עולם דרך מלאכים, כדברי הרמב"ם שם. ובכלל נבואה נפסקה עם החורבן, בבא בתרא יב. אבל מדובר כאן בגילוי אליהו, ששייך לרוח הקודש, שלא פסק כל הדורות, כדברי רבי חיים ויטל בשערי קדושה. כמובן, גם רוח הקודש צריך הוכחה, אך לענייננו די לדעת שרוח הקודש לא חדל. וגם בגילוי אליהו עצמו, יש מדרגות כדברי מרן הרב קוק: דרך הרגש, דרך הדמיון, דרך הרצון, דרך השכל, ומעל הכל גילוי אליהו פנים בפנים. גם לגבי טענותיך נגד האר"י ז"ל כיצד טוען שהיה נביא, זו אותה תשובה. הוא לא היה נביא, אלא זכה לגילוי מלאכים, גילוי נשמות וגילוי אליהו.

ד', אמונת הגלגול. אתה טוען שאמונת הגלגול שבזוהר זרה ליהדות, כמו שהזכירו זאת כמה מרבותינו הראשונים. הרי כבר אמרנו, שרבותינו הראשונים, עם כל גבהם וקדושתם, לא נתגלו להם כל סתרי תורה שטרם הגיע זמנן. לכן הם סברו גם שזו אמונה ללא מקור, וגם היא לא שכלית. כמובן, אם נוכיח שהיא אמת, אז יתברר שנצטרך לתקן את שכלנו, ולא לתקן את האמונה. וגדולים הם דברי רבי חסדאי קרשקש שאמונה זו היא דבר בטל, ואם קבלה נקבל בספר פנים יפות (אור ד', מאמר רביעי, דרוש ז). איזו ענווה! איזו חכמה! וב"ה הגיעה הקבלה יותר מאוחר.

ה', רבי חיים ויטל. עוד אמרת שאישיותו של רבי חיים ויטל היתה רעועה ובעייתית כפי שרואים בספר הזיונות, וכיצד אפשר לומר שהוא גדול התורה הראוי לפרש דברי האר"י ז"ל. קודם כל, כבר הוכח שספר הזיונות הוא זיוף מפרי עטו של אדם שרצה להשמיץ חכמת הקבלה. שנית, רח"ו לא פירש, אלא האר"י הוא שהסביר לו והוא רשם בחייו, ואז האר"י בדק ואמר שהוא הבין רק קצת. אך אחרי מותו האר"י התגלה לו רבות בחלום והסביר לו הכל. ואגב, פעם אמר רבי חיים ויטל לאר"י: אם הרב היה יודע מה שיש בתוכי, הוא לא היה בוחר בי כתלמידו. השיב לו האר"י: אני מכיר אותך מבפנים, אך אני גם מכיר את האחרים, לכן בחרתי בך. ודע לך, שהדור הזה הוא קשה, ואם היית חי בדור התנאים, היית לעילא לעילא.

ו', טעויות ועיוותים בספר הזוהר. אתה מביא דוגמאות של טעויות. קודם כל, אלו מקומות מועטים, מיעוט מן המיעוט, וכל דבר נידון על פי רובו, שהוא עלאי קודש קודשים. ואלו יוצאים מן הכלל.

ואדרבה כאשר יש סתירה בין רובא דרובא לבין מיעוטא דמיעוטא, אין לעקם את רובא כדי להשוותו למיעוטו, אלא לומר כיון שכמעט הכל מלא אור, אז גם אותם המקומות המוקשים אפשר לתרץ, וכן עשו לאורך הדורות.

ז', כפירה בספר הזוהר. אתה שואל למה אי אמונה בספר הזוהר נחשבת ככפירה. שאלה זו אינה עומדת בפני עצמה, אלא היא תוצאה משאלת קדושת הזוהר. אם הזוהר הוא רק יצירה של חכם פרטי, אז לא חייבים לקבל אותו, שהרי תמיד יש מחלוקות בין חכמים. אבל אם הוא בלב ליבה של תורה שבעל פה, אז הכופר בו, הוא ככופר בתושבע"פ, כדברי מרן הרב קוק (אגרת תרכו. מאמרי הראיה ב 518. אגרות א ר. הסכמות הראיה 46).

ח', אמוראים המוזכרים בזוהר. כבר כתבתי בספרי הדל נסיכי אדם מהדורה א, במאמר רבי שמעון בר יוחאי וספר הזוהר, שספר הזוהר נערך על ידם שקיבלו מסורת מרשב"י, או שנתגלה להם בגילוי אליהו, או שהיו גלגולי נשמות מרשב"י.

ט', הסגנון המאוחר. שבספר הזוהר, גם מוסבר בצורה זו, על פי זמן העריכה.

י', שאלות מעל הבנת האדם. עוד תמהת איך ספר הזוהר עוסק בשאלות מעל הבנת האדם. אכן יש שאלות כאלה. הזוהר בעצמו מבחין בין שאלות שאפשר לשאול ולקבל תשובה, שאלות שאי אפשר לקבל תשובה אבל מותר לשאול, ויש ערך לעצם השאלה. ויש שאלות שהן בעצמן חירוף וגידוף. גם בשאלות לעילא לעילא, יש להתרחק משתי קיצוניות: או שמבינים הכל או שלא מבינים כלום. יש גם מצבי ביניים, שמבינים קצת. אך יש אותה שאלה לגבי ראשונים שעסקו באותן שאלות עמוקות מתוך השכל, כגון מורה נבוכים.

יא', הקדוש ברוך הוא צריך שיכירו אותו, כך כתוב אצל המקובלים, ועל זה אתה מתלונן. אך על כך אין קושיא מעיקרא. ודאי שד' אינו צריך שום דבר, אלא כך הוא רצונו. אלא שדברו בלשון בני אדם.

יב', כל הסודות גנוזים בגמרא. אתה טוען שכל אמונות היהדות צריכות להימצא בגמרא, ולא יתכן שהזוהר יעסוק באמונות שלא מוזכרות שם. אמת ויציב, אכן כל מה שאמרו המקובלים נמצא בגמרא אך בדרך גנוזה ותמציתית.

יג', האם האר"י ז"ל היה תלמיד חכם. אתה טוען שהאר"י ז"ל לא היה תלמיד חכם, ואין לנו ממנו ספרים בפסיקה ובלמדנות תלמודית. ודאי היה תלמיד חכם ענק, ותלמיד חכם לא חייב לכתוב ספרים, ובודאי לא חייב לכתוב בכל התחומים. מי שקורא דברי הלכה של האר"י רואה שהוא היה בקיא בעומק כל תורה שבעל פה. והרי המגן אברהם והגר"א ועוד אדירי עולם כן ראו שהוא היה ענק בהלכה והכניסו את דבריו בפסיקה. וכי אנו יותר חכמים מהם?! ובאשר להערה שלפעמים האר"י חולק על הפסיקה רגילה, יש לזה שלוש תשובות. א. לפעמים יש מחלוקות. ב. דבריו הם חומרות ולא עיקר הדין. ג. הגר"א אומר שבשום מקום הזוהר חולק על הגמרא, וכך רואים אם מתעמקים, מלבד מקום אחד, בו הזוהר מחמיר.

לעניות דעתי כתבתי.