אגרת ד' לתלמידי הישיבה: מצוות בידוד

קשה להישאר כמעט כל הזמן בבית. משתגעים. גם הילדים משגעים. קל וחומר מי שחייב להיות בבידוד. הבדידות מוציאה אותו מהכלים.

אמת. יחד עם זה יש לשמוח. הרי כל שניה ושניה שאדם נמצא בבידוד, הוא מקיים מצוה גדולה של חסד לכלל ישראל, לא להדביק אחרים. הרי על פיקוח נפש מחללים שבת. יתר על כן, זו מצוה נדירה. יש אנשים שטורחים מאוד כדי לקיים מצוה נדירה, כגון שילוח הקן, פדיון פטר חמור, ראשית הגז, שוק וזרוע ועוד. ואז הם רוקדים מרוב שמחה. מי שנמצא בבידוד, צריך לרקוד.

ויש עוד סיבה לשמוח. מעשה בזוג עם שלושה ילדים, שחיו בבידוד במקום אחד בלי אפשרות לצאת במשך שנה, ולא נזקקו לפסיכולוג. זה נח בתיבה. כי הוא ראה בתיבה חסד עצום והגנה מפני המבול. וגם עתה, כל הקורונה הזה הוא חסד מד' כדי להצילנו מצרה יותר גדולה לאין ערוך. הרי הכל לטובה. הרי אין מקרה. הרי הכל השגחה פרטית:

מי בבידוד ומי לא בבידוד.

מי בקורונה ומי לא בקורונה.

מי במשבר כלכלי ומי לא במשבר כלכלי.

מי ילדיו משגעים אותו ומי ילדיו לא משגעים אותו.

צריך קצת אמונה, קצת שכל, קצת ענווה. הכל תלוי כיצד מסתכלים על הדברים. זה יסוד הכל: אמונה בהשגחה הפרטית. ולכן לא לחפש אשמים. אלא כל אחד יעשה תשובה במה שעליו לעשות תשובה.

אמר תלמיד חכם אחד: כאשר אדם ירא שמים שולח לך מזון, אתה יודע שיש השגחה. אז גם כאשר רבונו של עולם שולח לך קורונה, דע שיש השגחה, השגחה כללית והשגחה פרטית.

מתגברים על הקורונה מתוך אמונה. היא מבחן של אמונה. לפעמים החיים הם מצה, לפעמים הם מרור. והלל הזקן היה כורך יחד מצה ומרור. אכן בחייו הוא אכל הרבה מרור, אבל שמח כי זה היה כרוך במצה.

זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. איזו מסירת נפש. ואם אינכם זוכרים איזו מסירות, איזו אהבה, קראו את הרמב"ן הבא מראש ועד סוף: "טעם 'ובהאריך הענן' (במדבר ט, יט) - לומר כי אם יאריך הענן על המשכן ימים רבים והמקום ההוא איננו טוב בעיניהם והיו חפצים ומתאוים מאד לנסוע מן המקום אעפ"כ לא יעברו על רצון השם וזה טעם ושמרו בני ישראל את משמרת ה' ולא יסעו כי מיראת השם ומשמרם משמרת מצותו לא יסעו וכן אם יהיה הענן ימים מספר כשנים או שלשה ימים והיו העם יגעים מאד וענה בדרך כחם יעשו רצון השם ללכת אחרי הענן וסיפר עוד (פסוק כא) כי יש שלא יעמדו רק לילה אחד ויסעו בבקר אע"פ שהוא טורח גדול להם ולפעמים יעמוד הענן יומם ולילה כי הלכו כל הלילה ובאו במקום ההוא בבקר וינוח הענן שם כל היום ההוא וכל הלילה ונעלה בבקר השני ונסעו והוא טורח גדול מן הראשון כי היו העם סבורים שיעמדו שם ופרקו העגלות והניחו משאם כמנהג הבאים מן הדרך ובהעלות הענן יחזרו לטעון ולא יוכלו לעשות להם תקון לדרך או יומים (פסוק כב) ויסעו בלילה ויתכן שאירע להם במסעות שעשו כמסופר בכאן ולא בענין אחר כי עמד הענן מערב ועד בקר ויומם ולילה ויומים וחדש ושנה ולכך הזכיר הכתוב אלו השעורין בפרטן ועמד שנים רבות כאשר הזכיר תחילה כגון בקדש שאמר (דברים א, מו) ותשבו בקדש ימים רבים כימים אשר ישבתם" (רמב"ן, במדבר י, יז).