אנו עייפים מביקורת

בזמן האחרון, עקב הקורונה, מוטלות ביקורות מכל כיוון ומכל עבר. לכן יש מקום להזכיר כמה דברים פשוטים לגבי הביקורת, נקודות של מוסר טבעי ובינה טבעית.

לכולנו יש צורך נפשי לבקר ולתקן אחרים, זה נורמלי. כי התרגלנו לדרך החשיבה שלנו, לכן אנו סוברים שאם אחרים אינם מסכימים איתנו ואינם הולכים בדרכנו, הם בוודאי טועים. כי לכל אחד יש ערכים, יש עמדות, יש נקודות אחיזה בחברה, כדי להיות מוגדר. כולנו חווים את אמונותינו כאמת מוחלטת. למשל אדם אינו אומר: אני מאמין שאין להשתמש באלימות. אלא: אסור להשתמש באלימות. ועל אף שאם נשאל כל אחד, הוא יודה שאין אצלו כל האמת וכל הצדק, בכל זאת יש לנו נטיה טבעית להטביע חותם דעותיו על אחרים או לפחות לנזוף בהם ולבוא בטענות אל אלה שאינם הולכים בדרך שהוא לוחם בעבורה.

בויכוח, הוא מרגיש צורך לשלול דברי הזולת, לא כדי לקדם את הבירור, אלא כדי להודיעו שאינו מסכים איתו. אין חוק שמחייב אדם לכך, אלא זו תגובה פסיכולוגית טבעית של כל אדם. לא יעלה על דעתו, להקשיב לזולת, לשאול אותו שאלות, כדי להבינו יותר טוב. אלא יש לו צורך נפשי להודיע על אי הסכמה. אמנם אין הכרח שהתגובה תהיה שיפוטית, אך היא תמיד נתפסת כך. כל אדם אלרגי לביקורת, כי הוא אינו שומע בה אמירה אובייקטיבית אלא התקפה אישית. וזאת כי יש לאדם אגו, גאווה, כמנגנון הגנה. לא יעזור למבקר לומר שאין זה אישי נגדו, אלא התייחסות לענין, כי יש לזולתו תגובת מגן אוטומטית. לפני שמיעת המימד הרציונלי של הביקורת, מופיע המימד הרגשי. רק אחר כך, יש אפשרות לתפוס מרחק מן הרגש ולהתייחס באופן ענייני. האדם חש צורך להיות מקובל בחברה לכן הוא חש בביקורת סיכון להיות נדחה על ידי אותה חברה. האגו, הרגש מגיע ראשון. גם הטכניקות של פרסום, פונות אל הרגש לפני שפונות אל השכל. בסיכום יש לרגש שליטה רחבה על האדם. אדם שמבקר את חברו בפרט זה או אחר, זוכה לקבלת פנים צוננת, בהיות חברו חושב, שעד שהוא מבקר אותו שיבקר עצמו. מה שהביקורת היא צודקת, לא עושה אותה ללגיטימית, כי מי הוא הזולת כדי להגדיר עצמו כשופט. מבוגר נסלד מזה שחברו הופך אותו לילד, שצריכים לחנך אותו, שהוא מתנשא להיות מורה שלו, המחלק נקודות טובות וציונים. דוגמא פשוטה: ידידי היקר, אני חושב שעליך להפסיק לעשן, אתה הורס את בריאותך ומבזבז כספך כדי להרעיל את עצמך! - תודה רבה. לא חשבתי על זה, וכל בוקר אני קם במטרה להרוס את בריאותי ולבזבז כספי, ועכשיו נתת לי מוטיבציה לחדול... אדרבה, כאשר אומרים לו כן, מתייחסים אליו כלמפגר שאינו מסוגל לחשוב על זה מעצמו. בודאי הוא מודע לכך שיש לו התמכרות. לכן, הביקורת הזאת תעורר אצלו מנגנון הגנה. אף אחד לא מתחשק לתקן חסרונותיו בגלל ביקורת. אדרבה, זה מניע אותו להתמיד בהתנהגותו. כי הוא לא רואה סיבה להשתנות בגלל הזולת שמוצא אצלו מומים.

אלא יסוד הכל הוא האמון. במי אדם נותן אמון, במי שאוהב אותו מאוד. אם לא, יש לו חשק להעיף אותו ממנו. הוא אינו מעוניין במי שניגש אליו בשיפוטיות ובביקורתיות, שהם סוג של אלימות. אדם הפונה בנימה שלילה, למה שייענה בנימה חיובית? לכן, כדי לא לקומם את הרגש, צריך להתבטא בסגנון חיובי, מתוך יחס פנימי חיובי.

אי אפשר לשנות את הסדר רגש-שכל. האדם אינו מחשב, הוא יצור רגשי עם כישרון שכלי.

פשוט מאוד, מי שרוצה באמת להשפיע על אותם האנשים שהוא אוהב, לא יעזור לבקר אותם, אדרבה התוצאה תהיה הפוכה. זאת השאלה, האם הביקורת מועילה, כאשר היא נתפסת כשפיטה וכתקיפה. אלא יש להתמקד במה שמעריכים באותו אדם ולהרגיש בכנות את מעלותיו. להקשיב לו, לנסות להבין למה הוא חושב כך וכך, למה הוא מתנהג כך וכך. הרי לכל מחשבה ומעשה יש סיבות רבות, ואי אפשר לפתור את הבעיה על ידי לחיצה כפתור.

יש לעורר אצלו תשוקה לתקן ולתת לו כלים לתקן. והמוכנות לכך אפשרית באקלים של אמון וביטחון. זה הפרדוקס: על ידי מחמאות לזולת הוא יגיע בעצמו להכרת חסרונותיו. אל תשפוט, אלא עורר תשוקה להשתפר.