זכרונותיו של ילד רגיש

כל ילדותי הייתי קצת חולני. אך זה לא הפריע לי. אמנם לפעמים לא הלכתי לבית ספר, אך מצאתי תמיד תעסוקה מעניינת בבית: שיעורי בית, קריאת ספרים, שמיעת מוזיקה ועוד.

אך במיוחד היה לי טוב בבית, כי מאוד אהבתי את אמי. הייתי רוצה שתהיה רק שלי. קנאתי כאשר היתה עם אחיי או עם אבי.

אבי היה קר ומנוכר, אדיש. הוא היה בבית וכאילו לא בבית. תמיד עסוק בענייניו המרובים. המשענת היחידה שלי בחיים היתה אמי.

הבעיה הייתה המריבות הבלתי פוסקות בין אבי ואמי על דא ועל דא, על דברים חסרי חשיבות, על חלון פתוח או סגור, על צלחת לא במקום, על פוליטיקה, על מה לא. הם לא ידעו לשוחח יחד בנחת. לפעמים, אם לא התנהגתי יפה, תמיד היא שהעירה לי. כאשר היתה מבקשת מאבי: תגיד לילד..., הוא היה מרים כתפיו ומתעלם. וכשנמשכו ביניהם הויכוחים, אז מחוסר סבלנות, אבי היה מעליב את אמי. על פי רוב היא ספגה בשקט, אך לפעמים החזירה לו.

ואני הייתי קרוע. בעיניי הקטנות, אבא זה כמו אלהים וגם אמא זה כמו אלהים, ואיך יתכן שאלהים יריב עם אלהים. הייתי בורח אל חדרי, נשכב במיטה ובוכה.

לא הבנתי למה התחתנו ולמה נשארים יחד. מה שבלבל אותי הוא שלפעמים היו מאוד מפויסים וצוחקים יחד כמו ידידים בלב ונפש. כמובן, זה שימח אותי, ויחד עם זה, בלבל אותי.

אבא אהב לשתות קוניאק. אולי כדי להשכיח את תסכולו ולמחוק עצבנותו. אז אמא היתה צועקת עליו שיפסיק, שהוא מזיק לבריאותו, ונואמת לו אותו נאום רפואי שכבר ידעתי בעל פה. אבל זה לא עשה עליו שום רושם, רק התעצבן, המשיך לשתות, ואמא היתה מסתכלת עליו מיואשת.

אבל המשיכה חייך. כי היה לה לב טוב. כנראה שגם לאבא היה לב טוב. אך הוא לא הראה את זה. אלא הגן על עצמו על ידי הסתגרות בעצמו.

אמא היתה מאוד עדינה. כשהלכתי לישון, היתה מנשקת אותי במטה. אז הרגשתי בגן עדן. אך לא היה לי די בכך. הייתי רוצה שתישאר עוד ועוד, שתלטף אותי ותחבק אותי. זה היה עבורי כמו אוויר לנשימה. כאשר הייתי שומע צעדיה מתקרבת לחדרי, כבר הייתי חש עונג פנימי. אך כאשר היתה עוזבת, הייתי מנסה לעכב אותה: אמא, עוד נשיקה, עוד נשיקה. היתה משיבה: איני יכולה, חמודי, יש לי עבודה, ומשאירה אותי קצת עצוב.

אבל ממש עצוב ונורא עצוב הייתי כאשר הוריי רבו. ואז, הייתי בורח לחדרי, בוכה, ומתנחם עם הדובי הקטן שלי, שלא עזב אותי כל ימי ילדותי.

אך חשתי עמוק שהחיים לא שווים, שאי אפשר לסמוך על אנשים. אם על הורים לא, אז על מי כן. הרגשה זו ליוותה אותי כל ימי חיי, בכל מקום ובכל זמן.

לפעמים, במשך היום, הייתי נתלה באמא. אמא לא היית בורחת, אלא מלטפת זה אותי במבטה הרך, ושוב הייתי מרגיש בגן עדן. אך היה מעצבן את אבא, והוא היה פוקד עלינו להפסיק עם השטויות האלה, וזה היה הורס את הרוגע שהשגתי לפני כן.

לצערי, לאמי, על אף כל רצונה הטוב, לא היה זמן רב עבורי. היתה חוזרת הביתה סחוטה מן העבודה, ואז מתחילה לטרוח בבישול, בניקוי, בכביסה, בטיפול בקטנים, ומה לא.

אך בתוך אותו עולם ילדותי חשוך, היא היתה עבורי אלומת אור. כל חיי נשארתי פצוע מהבית הקרוע, אבל מאמי יש לי עדיין גן עדן פנימי.