מורא מקדש מעט

ב"ה אנו חוזרים לאטנו לבתי הכנסת שלנו. אנו כה שמחים. אמנם קיימנו במסירות מנינים בחוץ, אבל כמובן, זה לא אותו דבר.

כתוב בתורה: ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם. המקדש הוא לב חיינו, ממנו שכינה שורה על כל הארץ, על כל האומה, על כל אחד מישראל. אך אנו לא רק אוהבים את בית המקדש. לפני כן, אנו יראים ממנו, מה שנקרא מצות מורא מקדש.

לצערנו, אין לנו עתה בית המקדש, אבל יש לנו מקדש מעט, בית כנסת. גם הוא לב חיינו. בספר הכוזרי כתוב שהתפילה היא לב הזמן. וגם לימוד תורה שבבית הכנסת הוא לב הזמן. וגם כאן, יש מצוה של מורא מקדש מעט, כפי שנפסק בגמרא, ברמב"ם ובשולחן ערוך. ולצערנו, אינינו מקפידים על כך, כמו שצריך.

למשל ,אנו מפטפטים בבית הכנסת, דבר שהוא אסור לכל השיטות. אינינו מדברים כאן על כך שזה מפריע לאחרים להתפלל, ואדם תמיד צריך לזכור שהוא לא לבד בעולם. זו עבירה חמורה בין אדם לחברו. אלא אנו מדברים כאן, בפגיעה במורא בית כנסת.

פרופ' נחמה ליבוביץ, נהגה להשוות עניינים אלה לקונצרט. האם בקונצרט היית מפטפט עם חבר?! האם בקונצרט היית נכנס באיחור בצורה רעשנית?! האם בקונצרט היית יוצא לפני הזמן?! האם בקונצרט היית עומד עם הגב לתזמורת, פונה אל הקהל לראות שמא יש דבר מעניין?! האם בקונצרט היית מטלפן, או לא משבית מראש את הצלצול?!

אולי בית הכנסת שלנו נעלב, לכן הוא עמד מן הצד, זמן כה רב.

לכן עלינו לעשות תשובה. אם אדם רוצה לדבר עם חברו דבר חשוב ודחוף – אנא בחוץ. אם אדם רוצה לספר בדיחה חשובה ודחופה – אנא בחוץ. אם אדם רוצה לזרוק הערות מכל סוג אל שליח הציבור – אנא אחרי התפילה בחוץ.

בבית אלהים נהלך ברגש, בחרדת קודש.