האוכל להיות קדוש?

אני רוצה להיות קדוש. אבל כיצד אוכל להיות כמו הקדושים אשר בארץ, אברהם, יצחק, יעקב, שרה, רבקה, רחל ולאה? לעומתם אני כמו גרגיר חול מול הר. אבל אין להתייאש. אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים. אעשה כפי כחי וד' ודאי ישמח.

הייתי רוצה להיות קדוש, אבל זה כל כך גבוה. כיצד אגיע? אני צריך סולם. ויש לי סולם: ספר מסילת ישרים. זה הסולם. אבל כיצד אעלה בסולם? הרי עוד לא הגעתי לשלב הראשון שלו, שלא לחטוא. בכל זאת אקיים מצוות. אשר קדשנו במצוותיו. כל מצוה קצת מקדשת. היא קצת קידושין. על ידי כל מצוה, ד' אומר לי: הרי את מקודשת לי, כמו שכתוב בספר התניא.

אבל מה זה להיות קדוש? להיות נבדל. כך אומר המהר"ל. אבל באמת איני רוצה להיות נבדל. אני רוצה להישאר מה שאני. זו באמת בעיה. ובעצם לא. אשאר כמו שאני, כי כך ברא אותי רבונו של עולם. ובכל זאת אהיה נבדל מעצמי. קצת עצמי, קצת מעל עצמי.

אבל אני עושה כל כך מעט. לא התקדמתי הרבה. נשארתי כפי שהייתי ילד. אז, אשאר ילד. וארבה, ארוויח בזה. אקח איתי את תמימות הילדות, כמו שכתוב באגרת החינוך בספר התניא, שגם בגיל מבוגר יש לשמור את מדרגת הילדות. וכן מרן הרב קוק בספר מאמרי הראיה 230 על תמימות הילדות. בת ק' כבת כ' ובת כ' כבת ז'.

נכון שתהום פעורה ביני לבין קדושי עולם. אבל אם נכתב עליהם בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, זה כדי שנלמד מהם. לא חיקוי אלא לימוד. חיקוי הוא טיפשות גאוותנית. לימוד הוא ענווה. ללמוד מהם מה ששייך לי.

לכן, אני רוצה לסלול לי דרך חדשה. דרך ישנה-חדשה. דרך של תורה אבל כפי האות שלי בתורה. כך ד' שם חלקי. אני שמח בחלקי. איך ד' יצר אותי. לא עליך המלאכה לגמור אבל לא אתה בן חורין להיבטל ממנה, אבות ב טז, וגם אורות הראיה יט.

לא להתייאש. אם ד' ציוה קדושים תהיו, סימן שזה אפשרי. ואם יש לי תשוקה לקדושה, זה מד'. אז ודאי הוא יעזור לי. איך הוא יעזור לי, איני יודע, אך בטוח שיעזור. התשוקה הזאת עצמה היא חסד עצום. חסד של כל רגע. וגם כאשר תשוקה זו נעלמת, אינה ממש נעלמת, כי הרושם נשאר, הטעם, הריח, ומעורר געגועים. ד' יעזור לי. ד' רוצה אותי. ד' רועי לא אחסר, תהילים כג. ד' רוצה שאתעלה, אז ודאי יעזור.

עלי להחליט להתמסר באופן מוחלט לד'. ודאי הדרך ארוכה. אבל להחליט, אני יכול כבר עתה. אני עדיין פרח רך, אך הוא יגדל. וגם אחרי שאגדל, תמיד אזכור שלעומת בוראי, אני אפס אפסים, לא יותר.

כמובן, להתמסר לד' אינו אומר שיש לשכוח את הבריות. אדרבה, זה אומר מסירות נפש על אהבת הבריות, אהבה אין סופית, לתת ולתת, לוותר ולוותר, למחול ולמחול. אהבת הזולת היא לא סתם רגש נעים. זה גם להקריב. אין זה קל, אך לאט לאט אפשר להצליח.

אכן, לבריות, אני יכול לתת. לד' אין לי מה לתת – רק את המאמץ שלי, את הגעגועים שלי.

כדי להיות קדוש אין צורך לעשות דווקא מעשים גדולים. אפשר גם מעשים קטנים. כאשר אני מתגבר על תאוה קטנה, זו מסירות נפש קטנה. מסירות נפש יום-יומית. ואהבת את ד' אלהיך בכל לבבך. ביצר הטוב וביצר הרע. משנה ברכות פרק אחרון. יצר טוב ולא יצר רע.

אני קטן, ושמי קטן, וכל אשר לי קטן. אני קטן, ובתוך קטנותי, ועל אף קטנותי, ובתוך קטנותי, אני מתעלה, אבל איני מתגאה מזה שאני מתעלה, שהרי אני עדיין קטן, אני חלש, אני שקוע בנסיונות אנושיים תמידיים.

גם דברים קטנים יום-יומיים טובים, הם עבודת ד'. גם הם מדליקים אש בתוכי, התלהבות בתוכי. אבל איני מראה זאת החוצה. כי זו ראוותנות, כפי שאמר רבי מנחם מנדל מקוצק, שמוקדה, כתוב במ' זעירא, כי אדם צריך להסתיר את האש היוקדת בקרבו, אבל ת' של תמים תהיה עם ד' אלהיך, היא ת' רבתי, כי את התמימות יש להודיע לרבים.

לא תמיד אני מתפלל בהתרגשות גדולה. על פי רוב לא. אבל אני מתפלל בנאמנות. גם איני מקנא באחרים שאני פוגש, שהם באמת קדושים. אני כמו שאני. אני מכיר חסרונותיי. ובכל זאת, אני עושה כמיטב יכולתי. אני יודע שזה משמח את רבונו של עולם.

אני אומר מזמור קיט של תהילים. איני מבין איך דוד המלך הכיר את עולמי. כל כך אני לא מבין אותו, אבל הוא מבין אותי. אני יכול לומר מזמור זה בלי סוף. אני כל כך אוהב לומר: אשרי תמימי דרך.