אני לא נמהר - לעלות על ההר

אני הדל לא נמהר

לעלות על ההר.

עוד ארוכה לי הדרך,

עוד רחוקה לי הדרך.

עלי עוד הרבה לתקן את עצמי.

אני אוהב להיות בבית-כנסת רגיל,

בו אני נישא על כנפי המתפללים,

גדולי ישראל וצדיקים שהתפללו כל הדורות,

וגדולי מעלה ופשוטי האומה

שמתפללים עתה.

גם אם הצבע מתקלף,

גם אם הגג דולף,

גם אם הריהוט רעוע,

אני חש שם חרדת קודש

ומתהלך בבית אלהים ברגש.

איני חושק להתהלך בהר

איפה שיש ערבים ומסגדים ערבים

איפה שיש משגיחים ושוטרים

איפה שאסור לי להתפלל

איפה שמסתובבים יהודים בלי כיפה

איפה שמסתובבות נשים בלי שמלה הגונה.

אני אוהב את הכותל

ואני ירא מן הכותל.

אני נושם שם אוויר של אלפיים שנה

של טהרה ושל קדושה.

אני נבלע בציבור הקדוש שם,

צדיקים וקדושים ויהודים פשוטים.

ההר הוא עבורי עבר ועתיד

ואני הדל חי בהווה

יונק מן העבר ומצפה לעתיד

עומד בחרדת קודש

מול העבר והעתיד

ומחבר ביניהם,

על ידי ההווה הקטן שלי.

אני נכנס לבית-כנסת

כדי להוסיף זכויות

לי ולעם ישראל ולשכינה בישראל

ולא אכנס להר הבית

להוסיף עבירות

של ספק כרת

של פגיעה ברבנות הראשית

ובכל הרבנים האוסרים.

וד' יצילני להיחלץ מעבירות שלי

וישמור עלי שלא אחטא עוד.

כמה הוא יפה בית-הכנסת הפשוט

כמה הוא נעלה הכותל הנשגב.

שם אתפלל

וגם לא כל יום

אלא בהזדמנויות נשגבות

כי מקום קדוש הוא.