ההרפתקה המופלאה של התוספות יום-טוב

(לעילוי נשמתו ו' באלול תי"ד)

שמי אברהם

אני בחור צעיר בשם אברהם הלר. אף אחד אינו מכיר אותי, אך אבי מורי מפורסם מאוד: הרב יום טוב ליפמן הלר. שמו המלא הוא ר' גרשון שאול יום-טוב ליפמן הלוי הלר ולרשטיין, אבל כולם מכנים אותו "תוספות יום-טוב", על שם פירושו על המשנה. הוא למד אצל המהר"ל מפראג, שהדגיש את חשיבות לימוד המשנה, אז אבי כתב פירוש על המשנה. וכיוון שהמהר"ל גם מאוד העריך לימוד הרא"ש, הוא כתה עליו שני פירושים "מעדני מלך ולחם חמודות". הוא גם כתב תשובות הלכתיות ופסקי דיינים, שהרי הוא היה דיין בפראג 28 שנים, בבית דינו של המהר"ל, אחר כך, רבה של ניקולסבורג, אחר כך אב בית דין של וינה, ושוב רב של פראג. אחר כך עבר לפולין וישב בלובלין, בריסק, נמירוב, לודמיר וקראקוב. הוא יודע הכל: ש"ס, פוסקים, חכמת הנסתר ואפילו מתמטיקה, אסטרונומיה, מדעי הטבע ופילוסופיה.

לעומתו, אני דל שבדלים, אבל אני משתדל בכל כוחי לעבוד את ד'.

אני תלמיד ישיבה

בשנת שפ"ה כאשר אבי היה אב בית דין בווינה, הוא שלח אותי ללמוד בישיבה הגדולה במֶיץ אשר בצרפת. ראש הישיבה הוא הגאון ר' מרדכי לוריא, שהוא אב בית דין בוורמייזא, שם בצרפת, גאון גדול שגם כתב ספרי שו"ת. למדתי שם בתשוקה גדולה ארבע שנים. מאוד התאמצתי וד' עזר לי מן השמים עד שנהייתי בקיא בכל הש"ס.

בדרך הביתה

והנה בשנת שפ"ט, אני מקבל מכתב מכבוד אבי, שאחזור הביתה, לפראג, שם הוא אב בית דין. אם אבי מצווה עלי, וודאי אין זה ביטול תורה. לכן אני יוצא לדרך, ממיץ לפראג.

אני הולך ברגל. היינו מאוד עשירים, וכמובן אני יכול לשלם נסיעה בעגלה, אבל כך המנהג אצל תלמידי הישיבות, לעשות דרכם ברגל, בין עניים בין עשירים, עם תיק על הגב.

זה דווקא נעים מאוד, וזאת בגלל שתי סיבות:

א. כל קהילה יהודית בה אנו עוברים, מקבלת אותנו בשמחה וכבוד.

ב. כך התלמידים העשירים יכולים לעזור לתלמידים העניים למחייתם בדרך.

וכאמור אנו משפחה עשירה, וכל חודש אבי שולח עבורי כסף לישיבה. לכן, על אף שזו הליכה ארוכה, אני עושה אותה בשמחה. וגם אני חושב הרבה כמה אבי ישמח לראות שהתקדמתי בלימודים.

בפארק של וינה

הדרך לפראג עוברת דרך וינה. כאשר הגעתי, החלטתי לנוח קצת בפארק של וינה, רחוק בערך קילומטר, שם הולכים לטייל כל השרים וכל החשובים. אך היום הוא ריק, כי יש מצעד גדול ומכובד בעיר, וכולם שם. שמתי חבילתי תחת ראשי, כדי לנוח. אני מתלבט מי אני אבוא לבקר, שהרי אבי מורי היה שם אב בית דין, ויש לו אוהבים רבים .

שור מסוכן

פתאום אני שומע קול אימים: "הצילו! הצילו!". אני קם ורואה שור פרוע רודף אחרי אישה צעירה לבושה כמו נסיכה, ולידה רצה המשרתת שלה עם תינוק בידיים. השור לא רחוק, 15 מטר, וחלילה עוד מעט ישיגם. מיד הבנתי שזה בגלל המטפחת האדומה של המשרתת. רצתי אליה, חטפתי את המטפחת וזרקתי אותה לעבר השור, שהתנפל עליה, קרע אותה ברגליו ובקרניו. בינתיים הספיקו הנשים לברוח.

ציר צרפת

ואז הגיעה מרכבה מלכותית, עם בעלה שגם לבוש כמו נסיך, עם אותות כבוד על החזה, והמרכבה עצמה רקומה במשי. האשה סיפרה לבעלה כל מה שקרה. הוא פנה אלי. למרבה הפלא הוא לא דבר גרמנית אלא צרפתית.

• אני מאוד אסיר תודה לך שהצלת את כולם. אני מתנצל על כך שאיני מדבר גרמנית, אני כאן ציר צרפת. מי אתה?

• גם אני יודע צרפתית, למדתי בצרפת בעיר מיץ ארבע שנים, והספקתי ללמוד שפה זו. אני יהודי ובן רב גדול.

• אנא בוא אתנו לביתנו.

• לא תודה.

• הנה לך כיס זהובים לאות הוקרה.

• לא תודה.

• אז מה אשלם לך?

• זה גמולי, שכבודו יחשוב טובות על היהודים, ידוע שהם עושים טוב בלי תקוות גמול.

בכל זאת, תמיד אהיה אוהב שלך. אם אתה צריך משהו לישועה, אנא פנה אלי, ואעשה עבורכם, כאשר עשיתי עבורי. הרי אני ציר צרפת ויש לי כח גדול.

דברנו יחד זמן רב, בידידות ובאהבה. הוא נתן לי את הכתובת שלו, הוא הודה לי אלף פעמים, הוא ואשתו והמשרתת. אז הם נסעו למצעד השמחה בתוך וינה.

אני מגיע לוינה

לקחתי את החבילה שלי, והלכתי לרובע היהודים בווינה. היה לילה וחושך, ואף אחד לא הכיר אותי ברחוב. החלטתי לבקר לפני הכל את דודי, אח אמי, ר' ברוך זָאטְרוּנֶער. הדלתות היו נעולות. דפקתי ופתחו לי, אך בקושי הכירו אותי, היתה התרגשות עצומה.

אסון

דודתי יצאה אל הפרוזדור ופרצה בבכי מר, וכן דודי התחיל לבכות, וגם שאר בני הבית. ראיתי אותם מתלחשים זה עם זה, לא ידעתי מה כל הבהלה הזאת. בסוף דודי פתח פיו:

• אבא שלך כאן בבית הסוהר בוינה.

• אבל למה? למה?

• איננו יודעים.

פתאום כל עולמי חרב, ליבי נשבר בקרבי, נפלתי מהשמחה לפגוש את אבי לאבל עצום, נעשה לי שחור מול העיניים, נשארתי קפוא על המקום, לא רואה כלום ולא שומע כלום. הורידו את החבילה שלי ממני, הושיבו אותי על כיסא, ונתנו לי כוס יין כדי להשיב את נפשי. כך ישבתי לגמרי המום כשעה אז שבר רוחי ופרצתי בבכי מר. כל הלילה ישבתי עם דודי ודודתי , דיברנו על כל זה, וכל רגע נודע לי יותר ויותר כמה רע ומר עתה גורלו של אבי מורי.

למה נאסר אבי

• שמעו, אולי יש כיוון הצלה. בדרך לכאן הצלתי את חיי אשתו של ציר צרפת, ויחד איתה, את התינוק שלה ואת המשרתת. הוא מאוד אסיר תודה, והבטיח לעזור לי בכל אשר אצטרך.

• זה משמח מאוד! ברוך ד'! לך מיד לדבר איתו!

• מוקדם מידי, כי איני יודע על מה הוא מואשם, אז לא יוכל הציר לעזור, קודם עלי לברר.

• טוב, עשה כן.

• אבל בעצם למה הם אינם מגלים לנו על מה הוא נאשם?

כי הוא עוד לא עמד בפני ועדת החקירה, וגם לא נותנים לאף אחד, אפילו מחשובי העיר, לגשת אליו.

כמובן, כל הלילה לא ישנתי. למחרת בבוקר מיהרתי ללכת אל חשובי העיר.

• רבותי, התוכלו לומר לי מה פשעו ומה חטאתו של אבי.

• איננו יודעים. אך באופן כללי, הטענה נגדו היא שבפירושיו על הרא"ש, מעדני- המלך ולחם חמודות, הוא כתב נגד הנצרות.

• הבלים! לא נכון!

• ודאי. אך נוצר מצב מסוכן, שבגלל זה, עתה סכנת גירוש לכל היהודים.

לבי נפל בקרבי, גם מרוב צער על מצב אבי, וגם על התקלה המרחפת על כל עם ישראל.

אני רוצה לפגוש את אבי

רצתי מיד לשתדלן הגדול רבי הענא, שנכנס יחד עם אבי אצל השר.

• אדוני, רבי הענא, יש לי היכרות עם ציר צרפת, אגש אליו.

• עוד לא. נחכה שתסתיים הדרישה והחקירה.

בלית ברירה הסכמתי בלב כבד. אומר את האמת: אף שיש לאבי בווינה אוהבים רבים בין היהודים, בכל זאת יש רק אחד שצרתו נוגעת עד לבו , וזה אני.

• הוא בבית הסוהר בתנאים קשים מאוד, אמר ר' הענא, אסור באזיקים.

• הייתי רוצה לשכב אצל רגליו, ולהחזיק את האזיקים באוויר, כדי להפיג את צערו.

חיכיתי שתסתיים הדרישה והחקירה הראשונה, ואחרי מאמצים רבים הרשו לי לראות את פניו.

עם אבי

נכנסתי לתא ומצאתי אותו יושב על מיטתו וספר בידו. הסתכלנו אחד על השני בתמהון, בקושי הכרתי אותו, כי קפצה עליו זקנה, החווירו פניו, לחייו נמשכו לאורך, עיניו נקמטו, ושערו הלבין. לאו דווקא בגלל שעברו ארבע שנים מאז ראיתיו, אלא מרוב דאגות, צרות וייסורים. גם הוא לא הכיר אותי, בגלל השנים שלא הסתכלנו אחד אל השני זמן רב. אז קרא אבי:

• האתה זה בני יקירי שמואל?

• הנני, אבי הקדוש.

נפלנו אחד על צווארי השני, ודמעות חמות זלגו מעיניי לתוך עיניו, ומעיניו לתוך עיניי.

• מה שלומך בני? אני מקווה שאתה לומד תורה וירא שמים. אם הבאת איתך שני תכשיטים אלו, אז אתה עשיר, ותוכל לשלם הוצאות דרך רחוקה מן העולם הזה לעולם הבא, וגם אוצר המוכן לעולם הבא. בלי אלה, כל העושר שבעולם הזה, הוא כחלום יעוף, כאשר אדם מתעורר בבוקר, או שלג הנמס בשמש.

• כן, אבי הקדוש, אני מתאמץ ללמוד תורה ולהוסיף יראת שמיים.

• ראה בני, לפני כמה שבועות, הייתי בין האנשים המוצלחים בעולם: רב גדול, אב נחמד, בעל אהוב, מלא כל טוב, וכל גדולי הדור משכימים לפתחי. הנה עתה כל זה נעלם, רק נשארה לי התורה ויראת השמים שרכשתי בעמל רב.

• כן, אבי הקדוש, גם אני אתאמץ.

• עתה אני מבקש ממך, כמו שביקש יצחק אבינו לפני מותו: "עשה לי מטעמים כאשר אהבתי והביאה לי, ואוכלה בעבור תברכך נפשי בטרם מותי" (בראשית כז ד). כוונתי, בני, לכמה חידושי תורה שחידשת בישיבה, למען אבנה ממך ומתורתך, ואברך אותך לפני מותי. כי מי יודע אם אראה אותך עוד פעם, כי כנראה רוצים לדון אותי בדיני נפשות. ברוך דיין האמת.

נחרדתי עד דמעות. כמה גדולה דבקות אבי וצדקתו. אמרתי לו כמה חידושים אשר חידשנו בישיבה, ועוד דבר שאני חידשתי. אבי מאוד נהנה ואמר שהדברים מאירים כנתינתם מסיני.

הלשנה

• אבל, אבי הקדוש, על איזה פשע התעוררו לדון אותך למות? ובכלל, איך גויים אלה יודעים מה שכתבת בפירושך על הרא"ש?

אבי הסתכל עלי בצער ולא רצה לענות. מיד הבנתי. מרוב ענוותנותו וקדושתו, הוא לא רצה לשמור טינה ולספר רעות על גדולים וחשובים. אבל אני מיד ניחשתי, וגם הדברים התגלו לי בפרוטרוט לאחר מכן.

כבר עשר שנים, יש מלחמות קשות אצלנו, היו לכך השלכות קשות על חיינו בעיר פראג, והממשלה הטילה עלינו מיסים כבדים. וכאשר הגיע זמן הפירעון, התחילו מחלוקות כבדות בקהילה. כל העמל שעמל אבי מורי, כדי לקרב את הלבבות, בעדינות, באהבה, ברכות, היה כלא היה. אבי הקדוש הביא לגבי זה דברי חז"ל : "כד משלם שערי מדכא, נקיש ואתי תגרא בביתא" (בבא מציעא נט א), כאשר נגמרים השעורים מן הכד, מקישה ובאה התגרה בבית.

כאשר כיהן אבי מורי כרבה של פראג, הוא תמיד ניהל את הקהילה הגדולה במישרים, והנהיג בה הנהגות טובות וסדרים ישרים, בענייני המיסים הכבדים שהטילה הממשלה על היהודים. עד כה היתה הנהגת ענייני המיסים מסורה בידי תקיפי הקהילה, חלק מהם השתמשו בכח משרתם להטיל את נטל המיסים על המון העם, מבלי שיצטרכו עשירי הקהילה לשאת בעול הכבד. ודאי, ראה אבי מורי שאין זה מן היושר. הוא נכנס לעובי הקורה, והצליח להעמיד את עצמו בראש השמאים הקובעים מה יהיה חלקו של כל אחד במיסים, לפי רכושו. כמובן, דבר זה עורר חמתם של חלק מעשירי הקהילה לכן הלכו הלשינו בפני השלטונות, שאבי הצדיק, שואף לעורר מהפכה בתוך הממשלה, והביאו הוכחה לכך קטעים מפירושיו על הרא"ש, מעדני מלך.

במיוחד היה עשיר אחד, אשר מאוד חרה לו והוא חתר להעביר בכל מחיר את אבי מורי ורבי מהרבנות. אבל הוא לא הצליח בגלל האהבה הגדולה של אנשי העיר לרבם. אך הוא לא נח ולא שקט, וחיפש אמצעי כיצד להוריד את הרב מכיסאו. מה עשה? היו לו קשרי מסחר עם שרי המלוכה בווינה, בהיותו חלפן חצר הקיסר, כל אחד מהם היה חייב לו סכום עתק של ארבעים-חמישים אלף דינר זהב. בא אליהם אותו עשיר, עם הצעה לוותר על חלק מחובם, בתמורה שיעזרו לו לסלק את הרב מרבנות פראג. לאחר מכן, הוא הלך ופיתה את אחד הדיינים ועוד למדן נוסף, אשר היו משונאי הרב, והיו בקיאים בשפה הגרמנית, כדי להשלים את המלאכה. הם תרגמו וסלפו קטעים מספר "מעדני מלך", כדי להוכיח שהרב הינו מסוכן ומזיק למדינה. הדברים פעלו אצל המלכות, אבי מורי נתפס והוכנס לבית הסוהר.

אותם מלשינים שפלים, רק תכננו שהרב יפוטר ממשרתו ויגורש מן המדינה. אך הם לא שיערו שזה יביא גזר דין מות לרב וגירוש כל היהודים מעירו (כצאת השמש בגבורתו קלו).

כמובן, כל השחיתות הזאת לא נודעה ביום אחד. זמן רב אנשים רעים היו מתלחשים ומתכננים כל מיני פעולות בזויות. ספרו לאבי הטהור, שמתכננים נגדו עלילות, אבל הוא בצדקתו סרב להאמין. הוא ידע שהוא לא עשק אף אחד, ולא עשה עוולה לאף אחד, ומה יש לו לפחד.

פעם אמר לנו: "ואנכי תולעת ולא איש, הלא גם בדוד המלך עליו השלום, נמצאו אויבי שקר ושונאי חינם. על אחת כמה וכמה אנוכי השפל והבזוי, אשר אינני כדאי והגון להיזכר ולהיפקד אפילו עם עבדי אדוננו דוד עליו השלום".

אך עתה, מורנו ורבנו אבי הצדיק לא רצה לדבר על זה. ומכאן, אני רושם באופן מדויק, מה שהוא סיפר לי.

המאסר

בד' תמוז שפ"ט, באה המשטרה כדי לעצור אותי בביתי, לכבול אותי באזיקים ולהוביל אותי תחת משמר כבד לווינה. כל ראשי הקהילה הטובים, הלכו להתחנן אל סגן השר בווינה, נציג הקיסר. אמרו שיוותר לי על הביזיון הזה ושהם אחראים על כך שלא אברח. הוא הסכים, רק הזהיר אותם שאם יברח, יוטל עליהם קנס בסך עצום, וגם כל הקהילה תשלם ביוקר, בגופם ובממונם. ד' יברך את כל החסד הגדול אשר עשו לי.

בארמון הקנצלר

הלכתי אל ארמון הקנצלר של וינה, כדי להשתדל לפניו, יחד עם רבי הענא, מחשובי הקהילה. הוא דיבר אלי קשות, בשם הקיסר, עקב שני החיבורים שלי מעדני המלך ולחם חמודות על רבינו אשר, בפירושו על הגמרא. הוא טען באריכות שהוגד לקיסר שכתבתי דברים נגד דתם ואמונתם, דברים מאוד חמורים.

השבתי:

• חלילה לעבדך מעשות כדבר הזה. אין בספרים שלי ולא בשום ספר שלנו דברים כאלה. ומה שיש התייחסות קשה בתורה ובתלמוד נגד אמונות זרות , היא כנגד עובדי עבודה זרה ופסלים". דיברנו ארוכות בענייני דת, בסוף אמר לי:

• שב באכסניה שלך, ואל תצא ממנה, שמא תענש בגוף ובממון.

• אנא רחם עלי.

• זה מה שעשיתי. קיבלתי הוראה מהקיסר להושיב אותך ישירות בבית הסוהר. אך ביקשתי למענך, אז הוא הסכים לוותר.

• תודה רבה לכבוד מעלתו.

-הדבר יתברר בפני ועדה מיוחדת, של יודעי דבר וגם יודעים את השפה שלכם. והם ידווחו לקיסר, כיצד הם מתייחסים לדברייך.

בבית הסוהר

בשבעה עשר בתמוז, אחרי שהיתה הועדה, בא אלי שופט העיר ושני שוטרים:

-הנה הוראה בכתב של הקנצלר בשם הקיסר, להביא אותך לבית הסוהר, במחלקה של חייבי מיתות.

יהודים רבים וגם חשובי העיר ליוו אותי לשם ודיברו על לבי לחזקני ולאמצני.

בבית הסוהר ישבתי כל היום וכל הלילה עד למחרת. לא נתנו לאף יהודי לדבר איתי, אפילו דרך החלון. ד' עשה לי חסד, שכל האסירים שם נהגו בי כבוד לשרת אותי, כל אחד כפי יכולתו. למחרת נתן לי השופט הגדול חדר מיוחד בביתו למעלה, ונתן רשות לכל איש חשוב לבקר אותי.

ביום שלישי, י"ט בתמוז, בזכות פועלם של השתדלנים, הוציאו אותי מבית האסורים הזה, והעבירו אותי לבית הסוהר לאסירי המלך. הייתי שם ברווחה עם מיטה ושולחן, כיסא ומנורה. בית הסוהר היה צמוד לרחוב היהודים וכל הזמן באו כדי לשבת עמי ולדבר איתי. גם שם בבית הסוהר לא מנעו ממני כל מה שביקשתי.

החקירה

ביום רביעי, כ' בתמוז, הובאתי בפני הועדה. ישבו שם שנים עשר שופטים וחוקרים. ראש הועדה היה הקנצלר, הדרישה והחקירה התנהלה בחומרה רבה, בכל תוקף מידת הדין, כי חפצם היה לחייב אותי ועל ידי זה את כלל ישראל.

הייתי צריך מאוד להיזהר, כי אם הייתי נכשל בתשובתי, היו אומרים שכל כלל ישראל אינו חושב יותר טוב ממנו על הגויים: שנוכרי אינו אדם כלל, וממונו הפקר. ואז היו מגרשים את כל היהודים.

אך ד' היה עם פי, ורק דברתי את האמת הברורה ולא יותר.

הגמרא

הם פתחו בעניין הגמרא:

• מדוע ולמה הפלגתם בשבח התלמוד בהקדמתכם, אחרי שכבר נשרף בגזרת האפיפיור (בשנת שיג כשבעים שנה לפני כן). והלא כל הקיסרים חייבים לשמוע בקול גזרותיו.

• לבני עמי הגדתי דברי שבח אלו, שהם מוכרחים לשמוע כל דברי חז"ל שהם עיקר התורה.

תרגום מזויף

השופט הראשי פנה אלי:

• האם אתה מודה שאתה מחבר הספרים "מעדני מלך" ו"לחם חמודות"? האם בעצמך כתבת?

• כן. איני מכחיש, אבל כתבתי בלשון הקודש ולא בגרמנית, ובלשון הקודש יש כוונה אחרת. והמתרגמים תרגמו כאן באופן שקרי, כאילו כתבתי נגד אמונתכם.

• ידידי, אין זו תשובה. יש אצלנו מלומדים גדולים המבינים היטב את לשון הקודש, והם תרגמו באופן אמיתי. איננו רוצים לשמוע כל מיני התחמקויות ופלפולים.

• אני יודע באמת כי כוונתכם לדרוש ולדעת את האמת הברורה, כי אתם אנשים ישרים ותמימים. אך המתרגמים הם בוודאי שונאים אותי, ותרגמו בשקר. הרי לשון הקודש רחוקה מגרמנית כרחוק מזרח ממערב.

• בכל זאת, איננו יכולים לקבל תרגום חדש, כי המתרגמים הם שני יהודים למדנים גדולים וחשובים, ואחד הוא דיין אצלכם. לכן, לפי הדין, לא היינו צריכים לשאול את פיכם, אבל אנו עושים לפנים משורת הדין.

• יתכן ששני האנשים האלה הם דווקא שונאים שלי, לכן צריך תרגום חדש.

• בית המשפט שלנו מוכרח להאמין לאנשים המושבעים שלנו והנאמנים אצלנו, לכן לא צריך תרגום חדש.

• אם כן הדבר, שאינכם רוצים לשמוע ממני את תשובתי נגד התרגום, אין צורך שתחקרו אותי הלאה, אלא תשפטו ותחייבו אותי כרצונכם. לולא ידעתי שבצאתי חף מפשע תלויה טובת הכלל, לא הייתי מדבר יותר, כי יתר שנותיי לא נחשבים אצלי כל כך. ואז לא הייתי מדבר נגד שרים גדולים כמוכם, אשר כבודם גדול הרבה יותר מהמשפט והצדק לשפל ערך כמוני. אבל אם ירשיעו אותי למשפט, יסבלו מזה גם כל אחיי האומללים בכל המדינה.

לכן אני נשבע בעם המיוחד שלא כתבתי מעולם נגד אמונתכם, חלילה, אלא נגד הגויים המוזכרים בתורה אשר כחשו בבורא עולם ברוך הוא, ועשו את כל התועבות שבעולם.

הלכות ישנות

• אם כך הוא שהכוונה לגויים אז בארצכם, מה התועלת לכם לכתוב על דברים שאינם נצרכים בזמן הזה? הרי היום כמעט כל האומות מאמינים בבורא עולם ובתורה מן השמים ובפרט במדינות בהן היהודים גרים. אז אם אתם כותבים לאומות שהיו בזמן מתן תורה ולא נשאר מהם בעולם אף אחד, אתם נמשלים לרופא שחיבר ספר כיצד לרפא אדם בעל שמונה ראשים ועשר קיבות, וזאת יעשה רק איש משוגע.

-האמת כמו שאמרתי, שכל כוונתי רק לאומות קדמוניות, ובכל זאת אינני משוגע. כי התורה אינה כשאר ענייני העולם, וחכמינו אמרו: "דרוש וקבל שכר" (סנהדרין עא א).

כלומר, ללמוד ולכתוב בעניינים שאינם נוהגים בזמן הזה, ואנו מקבלים שכר על עצם למוד תורתנו הקדושה. לכן, אנו לומדים סדר קדשים וטהרות, דיני שמיטה ויובל וכדומה, ובאמת, על אף שאינם נצרכים לנו בזמן הזה.

שבועת אמת

עד כה ישב הקנצלר דומם. ואז לא יכול להתאפק.

• שבועה שלכם אינה נחשבת אצלנו כלל

א. שנשבעתם שלא על פי ציווי שלנו.

ב. כי אני יודע ברור כי אתם היהודים, יש לכם אלף תירוצים להישבע לשקר נגד הנוצרים.

ג. כבר נשבעו שני יהודים, גדולי מעלה, היפך מדבריכם, היינו שכל כוונתכם בספריכם היא רק נגד הדת הנוצרית.

מאוד נפעמתי עד כי ירדו דמעות מעיניי.

• אדון יקר, שקר כזה יכולים לחשוב עלינו ,רק אנשים שאינם מכירים את יסודות דתנו באמת, כולל שרים ושופטים, כיוון שנחוץ להם דברים אחרים הנצרכים להם, יותר מאשר הלכות ופירושים מהתורה שלנו, על כן, לא אכנס עמכם בוויכוחים גדולים ועמוקים, רק אראה לכם בפסוקים מיחזקאל בהם הנביא מוכיח את המלך צדקיהו בגלל שעבר על שבועתו למלך נבוכדנצר, מחריב ארצנו, שופך דמנו כנחלים, ומחשיב זאת כמי שעבר על שבועה לד' (יחזקאל יז יח-יט). אז פשיטא שאנחנו חייבים לקיים שבועתנו למלכים החוסים עלינו וגומלים עמנו חסד. וכן, בגלל שעברו על שבועות לכשדים , נפלו בידיהן (שם כא כח).

ועוד פסוקים רבים בתנ"ך, המראים בבירור שיהודי מחויב לקיים שבועתו אף לעובדי אלילים. ומה לנו לחפש ראיות, הרי אנו רואים שקיימו היהודים את שבועתם לגבעונים, אף כי הונו אותם (יהושע ט יח).

ואתם אדונים יקרים, איך יכולתם להאמין שאנו היהודים המקיימים תמיד מצוות התורה, וסובלים עבורה כל הצרות, נעבור על דבר עיקרי שבה. משל לאדם שלחם נגד מלך אחד במשך שבע שנים, כדי שיתן לו בתו לאשה, וכאשר השיג אותה, אחרי שפך דם רב, נתן לה למות בביתו ברעב.

ובאשר לשני היהודים שנשבעו, שכל כוונתי בספריי הם רק לכם הנוצרים, הם לא עשו זאת מאהבתם את הקיסר, רק משנאתם אלי ואולי לכלל ישראל. ואם כן, הם אנשים מושחתים, אשר ראוי לקרותם מלשינים בשקר. ואנשים כאלה אינם ראויים להאמינם, ואין דבריהם ראויים להתקבל אצל שופטי צדק כמוכם. ועכשיו שאני רואה שאתם מאמינים להם, כבר איני תמה על אשר פעמים רבות העלילו עלינו עלילת דם, שהיתה שקר גמור ושטות גדולה, והיא נגד דתנו הקדושה. נראה מזה כמה צדקו קדמונינו בפתגם שלהם, "האהבה והשנאה מקלקלות השורה".

ריבית

• איני רוצה להיכנס לדיון על עוונותיכם הנסתרים. די לנו לראות בגלוי, שאתם לוקחים ריבית מן הנוצרים ללא שיעור, ומציקים להם, גם בעיר וגם בכפר. בודאי מותר לכם על פי הדינים החדשים של רבניכם (כלומר הגמרא), וזה מפני שאנו נחשבים בעיניכם לעובדי גילולים.

• קודם כל, הגמרא עצמה מזהירה אותנו, שלא להתנהג כך כלפי עובדי גילולים. הציווי בתורה "לא תחיה כל נשמה" (דברים טז), נאמר רק על שבעה עממים שדרו בארץ כנען, זאת הארץ נתן לנו ד' יתברך בירושה. וגם אלה שרצו לצאת מן הארץ, לא נעשה להם מאומה. התנהגנו בשלום ובמישור עם האומות אשר דרו בארצות אחרות. וגם, שבמשך הזמן, היו נכנעים תחתינו ומשועבדים לנו, בכל זאת לא לחצנו אותם לקבל את דתנו, ולא מנענו מהם לעשות כל מה שרצו. ולא שלחנו מסיתים לארצות אחרות, כדי לשכנע אותם לקבל את דם היהודים.

שנית, רמיות כאלו, לא נמצאות רק אצל היהודים. על רמיות גדולות, לא ישאו השופטים פני איש, אף יהודי. ובאשר לרמיות קטנות, לא יצא נקי מהן אף איש. אין שום עסק בלי רמיות קטנות. וחכם יווני אמר לי שהשווקים הם מקום המיועד לכך שאנשים באים להונות איש את אחיו.

מסחר

ואם תשאלו אותי: למה היהודים בחרו את מקצוע המסחר. התשובה היא: אם היהודים לא יסחרו, אז יסחרו הנוצרים במקומם, ובמקום שיהודי יקח זוז אחד יותר מן הראוי, יקח הגרמני סלע, כי כסף נצרך לו יותר מאשר ליהודי.

אז תוכלו להשיב לי: מאחינו הנוצרים אנו מחויבים לקבל, אך לא מאנשים נכרים ונפרדים ממנו, כמוכם היהודים.

• הוצאת לי את המילים מהפה! ילד שלי, גם אם הוא פושע, יקר הוא בעיניי הרבה יותר מילד זר, גם אם הוא מתנהג למופת. כל שכן ילד זר ופושע, כמוכם היהודים.

משל שני האחים

• אנא, אדוני היקר, אשיב לדבריך על ידי משל קטן, אם תרשה לי.

• אני מרשה לך, כי אני תמיד רוצה שאדם צדיק, יצא חף מפשע במשפט.

-מעשה באיש עשיר גדול ולו בית יפה, היו לו שני בנים. אחרי מותו, הוריש רכושו לשניהם. אבל במקום שיחלקו הכל בטוב כמו אחים נאמנים, מתוך אהבה ואחווה, הנה לקח הבן הצעיר את הכל, וגירש את אחיו מן הארמון ערום ויחף. האח שגורש הוכרח לעמוד בפתח הארמון, והחייה את נפשו מפסולת מזון שזרקו לשם עובדי המטבח. כאשר זה נודע לאחיו, הוא ציווה למנוע ממנו גם את החסד הזה, ושלא יתנו לו לעמוד בפני הפתח.

כאשר הדבר נודע למלך, הוא כעס מאוד ואמר: האח שגורש מן הארמון, לפחות יש לו רשות לעמוד אצל הפתח. וכיוון שאחיו מנע זאת ממנו, עכשיו יהיה להיפך. האח הגדול יגור בארמון, והאח הצעיר יגורש ממנו. אלא שלגדול אין רשות לגרש אותו מן הפתח, ואם יעשה זאת, יוחזר הדבר כמקודם.

ישראל והעמים

והנמשל מובן מאליו, אנו היהודים אנו האח הגדול מפני שדתנו קדמה לדתכם. עתה נעשיתם אתם תקיפים, ואנו נותרנו ערומים ודלים, ולא נשאר לנו רק המסחר הקטן. אבל יודעים אנחנו שיבואו ימים והאח הגדול יוחזר לארמון, ואז יראו כל עמי ארץ, כמה יקרים דרכי תורתנו הקדושה ומלאים אהבה לכל אדם.

החלטת הקנצלר

לדברים אלה, נתחלחל הקנצלר, עיניו נמלאו דמעות, והוא אמר דברים הרבה יותר מתוקים מאשר מה שהוציא עד כה:

-אני רואה כי ראויים אתם להיות רב בעיר הגדולה כפראג, ראויים אתם שיתפרסם שמכם בכל הארץ, כי יש לכם בינה הרבה, ואתם יכולים להיות מליץ טוב עבור דתכם וקהלכם, אך כל זה כמעט אינו נוגע למשפטכם.

א. כי אין רחמים בדין.

ב. כי מחויבים אנו לדון לפי זמננו, ויראו השופטים בדורות הבאים וידונו לפי זמנם. אבל לעת עתה, איננו יכולים להיטיב ולהחכים עולם מלא בפעם אחת. אנו השרים מחויבים להנהיג את המדינה, על פי דעתנו עתה ועל פי צורכי הזמן, כמו שמלמד הלומד עם ילדים רק עד מקום שיד כולם מגעת. וכאשר יגדלו הנערים, הם בעצמם ילעגו על לימודם הקודם.

כך, באמת יתכן, שהדורות הבאים יהיו יותר חכמים מאיתנו, וילעגו מההתנהגות והמשפטים שלנו עתה.

אך למעשה, קצר ולעניין, אתם בעצמכם מעידים שחיברתם מעדני מלך ולחם חמודות. זה די לפי העת והזמן לחייב אתכם וכל קהל עדתכם, ולראות שאתם שונאים גמורים לנו, ואתם נגעים רעים בארצות שלנו. יותר מזה אין לנו מה לדבר עוד.

דורון ותפילה

כך סיפר לי אבי הצדיק והוסיף:

תיכף החזירו אותי לבית הסוהר, ועתה אני מבין שכל ההלשנה הזאת אינה נוגעת רק לי, אלא לכל כלל ישראל. על חיי, אין לי שום תקווה, ואיני מצטער כלל. מה לי למות מאוחר יותר או מוקדם, הרי האדם למיתה הוא עולמו.

אך לקהלנו דואג אני, שמא יצמח מזה גירוש כללי. לך אמור לבני ישראל שיעשו כפי יכולתם. יעקב אבינו הכין עצמו לשלושה דברים: דורון תפילה ומלחמה (בראשית לב ט רש"י). אז שיכינו את עצמם לשני דברים, וד' הטוב ברחמיו יהיה עוזר להם .

אלה מקצת הדברים שאמר לי אבי, כולי דמעות. נפרדתי ממנו בקושי גדול, כפרידת הנשמה מהגוף, כי היה לי יקר כל רגע ורגע אתו.

אצל ציר צרפת

מיד הלכתי לשתדלן ר' הענא, וסיפרתי לו הכל. תיכף עשו קהל וינה אסיפה, ועצתם שאפנה לציר צרפת, כאשר הגעתי אליו , בדיוק התכוון לנסוע העירה. ביקשתי להודיע לו שאני בביתו ומבקש לראות פניו. באותו רגע הוא יצא אלי, וקבל אותי באחווה ורעות.

הוא שאל אותי:

• מה שאלתך ובקשתך ממני?

• שאלתי ובקשתי היא תשלום גמול מאת כבודכם. ועוד רווח גדול, כי אנוכי הצלתי רק שלוש נפשות, ואני הנני מבקש מכם שתצילו את אבי ואת כל קהל עדתי.

נפלתי לרגליו ורחצתי אותן בדמעות. אך השר הישר הזה, העמיד אותי מיד מן הארץ, הביא אותי לחדרו, התיישב על כיסא והושיב אותי על כיסא לידו.

הוא הקשיב בנחת לכל משאלותיי ואמר לי:

• הנני משבח לבורא שלא הניח לי להיות חייב לך זמן רב. אביך יחיה וקהל עדתך לא יגורש. תיכף אהיה בעיר, אתראה עם הקנצלר, ואז מאוד ישתנו הדברים. הרי אני בא כח של צרפת, ולצרפת יש הרבה מאוד מה להגיד במדינה הזאת.

• אם חסדכם גדול עלי, אנא שאלו את הקנצלר מי הם המלשינים. זה מאוד נצרך, לא כדי לנקום מהם, אלא כדי להפוך אותם לאוהבים. כי לנו היהודים גם שונא אחד, הוא גדול מנשוא, אף אם הוא הקטן שבאנשים.

• גם זאת אעשה, השיב לי בחיוך רחב.

מיד הוא צלצל בפעמון, המשרת בא, הוא אמר לו:

-קודם כל אסור את הסוסים למרכבה, אחר כך קרא לאשתי מרגריטה.

אחרי זמן קצר הגיעה אשתו,

• את מכירה את הצעיר הזה?

• הלא זה מצילנו, השיבה בשמחה. איזו בשורה טובה הביאה אותך לביתנו, המלאך הטוב שלנו? אני קוראת לך בשם הקדוש של מלאך, באמת אתה נחשב בעיני כמלאך, כי הצלת את נפשנו ממות. ולא רצית לקבל שום השבת גמול, כמו המלאך שנראה למנוח (שופטים יג).

• בשורה לא טובה הביאה אותי לכאן. אם זה לא היה קורה לי , הייתי מעדיף להישאר תמיד בלי גמול מכם, ולהיות נחשב אצלכם כמו מלאך המושיע, כי התענוג הזה טוב לי , מאלפי זהב וכסף. אך עתה , חיי אבי חביבים עליי הרבה מעונג נפשי ושווים הרבה יותר.

דיברתי מתוך ריבוי בכי, עד שלא הייתי מסוגל לדבר יותר. אבל הציר מילא את מקומי וסיפר את הכל בקיצור נמרץ לאשתו.

• אני גם צריך לעזרתך, אמר לה, אנא דברי עם הקיסרית. עם רעותה תוכל אשה לפעול יותר מאשר גברים, אשר לפעמים חילוקי דעות מדיניים המפרידים ביניהם.

היא אמרה לי:

• האהבה החמה והעזה לאביך שהראת עתה, איננה קטנה מהטוב אשר עשית עמנו. אל תדאג יותר, אני ובעלי נהיה מליצים ופרקליטים טובים עבור אביך וקהל עדתך.

חזרה בשמחה

באותו רגע הגיעה המרכבה, הם התיישבו בתוכה, ובקשו ממני שגם אסע עמהם לעיר, כיון שהגיע לילה והדרך רחוקה.

במשך הנסיעה, היה לי זמן לספר להם את דרכי אבי באמת וביושר, ואת השפעתו בכל מדינות אירופה, אסיה ואפריקה.

כשירדתי מן המרכבה, הם ביקשו ממני לרשום להם עם עט עופרת, את שמי ואת מספר ביתי.

חזרתי לביתי בשמחה, הרבה יותר ממה שיצאתי ממנו.

הודעתי מיד לאבי דרך השתדלן ר' הענא, כי רק לו היתה רשות להיכנס בכל עת.

ליל נדודים

כל הלילה הזה, לא ישנתי, אלא התפללתי והתחננתי. וכן כל אנשי ווינה לא ראו שינה בעיניהם, כי היו בטוחים שידונו את אבי למיתה ואת כל קהל עדתם לגירוש. גם הציר הצרפתי ואשתו, הקיסרית והקנצלר לא ישנו בלילה הזה. "נדדה שנת המלך" (אסתר ו א), "נדדו עליונים ותחתונים" (מגילה טו ב).

בשורת הציר

למחרת הגיע הציר לקרוא לי אליו. בלב מלא תקווה ופחד, רצתי אליו ברגל ולא לקחתי עגלה, כדי שלא יוודא לשום אדם לאן נסעתי, כי הצד שכנגדי עקבו אחרי. באתי לביתו עייף ויגע, ופני חיוורים כמת. הייתי צריך לחכות בפרוזדור חצי שעה, וזה היה עבורי כמו שנה. אחר כך יצא אלי הציר.

• בן אהוב, אביך יחיה, ועדת קהלך לא תגורש, רחמו עלינו ולא יגורש ממקומו אף אחד. העונש יתחלף לכסף. לו ידעתי כל זה מקודם, לא היה צריך לשלם אף פרוטה אחת. אבל העניין כבר מאוד התנפח, ואי אפשר לבטל אותו לגמרי.

הוא החיה את רוחי, נשקתי את שפת בגדו, ומרוב התרגשות הרביתי לבכות. אז לקח אותי לארמונו. סיפר לי סיבת המאורע, אך בתנאי שלא אספר לאף אחד. גם ביקש ממני שאבוא אליו עוד כמה ימים, ואז יגיד לי בברור מפני מה כעס הקיסר ירום הודו על אבי ועל כלל היהודים, ומי הם המלשינים, ומה הייתה כוונתם, ואיך להתנהג עימם מעתה, כי יש עוד לעשות הרבה בעניין.

רציתי גם להודות לאשתו, אך היא היתה חולה קצת. אז הלכתי ממנו כאילו נולדתי מחדש.

פסק הדין

מהר הודעתי זאת לאבי הצדיק והחייתי את רוחי. ולמחרת בכ"ב בתמוז הגיע אליו פסק הקיסר:

" אם היות שעל פי מענה מהקומיסיאן (ועדת חקירה) היה הדין חרוץ משפט מות, אכן מפני שהקיסר הוא ואבותיו מלכי חסד המה, על כן התחסד לתת פדיון נפש שנים עשר אלף רייכס-טאלר במזומנים, בלי שום הרחבת זמן תשלומין, וגם הספרים האלו יבוערו מן העולם. ואן ימאן לתת את הכסף הנ"ל, אזי אין מקום לשום חסד, כי אם לקבל עונש מוות.

אמנם יש בפסק הזה הרבה צרות ובזיונות, בכל זאת קבלנו את הדין הקשה כמו יסורין באהבה.

רציתי מאוד לרוץ לפראג כדי לספר כל זאת לאמי, אחי ואחיותיי, ולשמוח יחד איתם על הנס, אבל הייתי מוכרח להישאר עוד כמה ימים בוינה, כדי לפגוש עוד פעם את ציר צרפת. אך מיום זה והלאה, היתה לי רשות לראות תמיד פני אבי.

הסיפור המלא מפי הציר

אחרי כמה ימים הגעתי אל ציר צרפת, וגם הפעם קבל אותי בשמחה רבה. בכלל, באותו יום הוא היה שרוי בשמחה רבה, כי הגיע אליו שליח מהיר ממלך צרפת לואי שלוש עשרה, להודיע שהוא ממנה אותו לראש כל צבא צרפת. באו כל שרי המלוכה לברך אותו על תפקידו החדש, ובכל זאת אותו אדם דגול מרבבה , לקח לו זמן לדבר איתי שעה שלמה:

• רבות שמעתי, ואמסור לך רק את תמציתם. כל דברי ההלשנה, הם עלילת שווא, כדי להתנפל על אביך. באמת הוא נקי מכל אשם, כי לא כתב שום דבר רע בספריו. ובכלל, לא עתה הזמן לעסוק בדברי אמונה, אשר לא מעלים ולא מטרידים בענייני המדינה. אלא יש מטרה סמויה בכל העלילה הזאת, אבל ישארו דברינו בסוד ביננו.

השרים הגדולים בוינה נכשלו בעסקים, ולכל אחד יש חוב של ארבעים עד חמישים אלף דינרי זהב, ליהודי העשיר רפאל, אשר היה גר בווינה וכבר כמה שנים גר בפראג, עיר אביך, ועתה הוא אב בית הדין שמה. אביך הרגיז אותו, וזו היתה טעות, כי בגלל זה הוא רצה להעביר אותו מן הרבנות, אך לא הניחו אנשי העיר לעשות זאת. כך נעשית מחלוקת קטנה בעיר, בין שני הצדדים.

אך הוא גמר בלבו יחד עם סיעתו הקטנה, לפעול בתקיפות. יש שני למדנים גדולים, הדיין רבי יוסף שור והרב אביגדור רֶעכעס, שיודעים השפה המשפטית של המדינה, וגם הם אנשים גדולים של אביך. הם עזרו לאותו גביר, ותרגמו כמה עניינים מספרי אביך, כדי להראות כי הוא מזיק גדול למדינה. העשיר השתמש בנשק קטן זה, לאותם שרים גדולים שהם בעלי חוב כלפיו, והבטיח להם לקרוע כמה שטרי חוב שיש לו עליהם, אם הם יעזרו לו בתכניתו. כך שהתרגום הזה הפך לנשק ממית, שהרי גם בלי זה הם אף פעם לא אהבו את היהודים. על ידי ההלשנה הקטנה הזאת, הם פעלו כל כף על הקיסר הטוב ירום הודו, עד אשר עלה בדעתו לשפוט את אביכם למיתה, ולגרש את כל היהודים, מלבד אותו גביר שנחשב כחלפן החצר.

אשתי דברה עם הקיסרית ואני עם הקנצלר. הצלחנו לשפר את המצב, כך שאביכם יישאר בחיים וקהל עדתם יישארו בארצם. אך כדי שלא יהיו השרים לבוז, היה הכרח שהקיסר ירום הודו, יקל את דבר המשפט וימיר אותו בעונש כסף. מסיבה זו גם אין לפגוע בכבוד המלשינים. ראשית מפני שגם כוונתם לא היה על דין כזה, שנית: כבודם גם קשור לכבוד השרים. שלישית, כי כל העניין הזה הוא עתה בטל, לכן עליך לעשות את עצמך כמי שאינו יודע מי הם.

• האם אוכל לספר לכל הפחות לאבי?

• כן, רק לאביך. יעמול בכל כוחו להשלים עמם, ואז יוכל לקבל הקלה בתשלומי העונש, ואולי בהמשך גם ירשו לו להיות אב בית דין בפראג. שעה שלמה דבר איתי האיש הטוב הזה. אחר כך, הוביל אותי לחדר אשתו, כי רציתי להודות גם לה. אך היא סירבה לשמוע ממני כל תודה, כי החשיבה את כל טובתה שעשתה לי, רק כתשלום קטן לעומת הטובה שעשיתי לה.

• אז תרשו לי לבוא לפניכם עם אבי אחרי שיצא לחופשי, כי הוא לא ישקוט ולא ינוח, עד שיכיר טובה לאנשים אשר גמלו עמו רוב חסד.

• אני חושב, כי אנחנו נסע מפה קודם שיצא לחופשי.

והוא לקח ממני ברכת פרידה.

באתי אל אבי הטהור וסיפרתי לו הכל. הוא קיבל זאת ביושר ובצדק שלא ידבר אף דבור אחד קשה לשונאו ורודפו, רק מסר דינו לשמים וישב במנוחה. אמנם הסכום שהוטל עליו לשלם היה לגמרי רחוק מכל אפשרות.

בקשת חנינה

אז אבי כתב מכתב עם בקשת חנינה.

• הנני מתנפל אפים ארצה, להודות על כל החסד אשר עשה עמי הקיסר ירום הודו, להחיות את נפשי. אמנם כן ידע הקיסר, שהוא כאומר: על מנת תעלה לרקיע או על מנת שתבלע קנה בת מאה אמה.

אך הוא לא האמין לו, בגלל המלשינים שהפליגו בעושרו.

הקנצלר מסר בשם הקיסר אל השתדלן:

• אם לא יסכים לשלם סכום זה, אז יושיבהו בבית הסוהר בו ישב תחילה. ומשם יובילו אותו לשלוש כיכרות שבעיר ווינה, יפשיטו אותו ערום, ויכו אותו. ואז יובילו אותו לפראג, וגם שם יפשיטו אותו ויכו אותו בשלוש מקומות, כדי שיהיה לבוז ולקלון לבית ישראל – דבר שלא נעשה כמוהו, מיום גלות ישראל מעל אדמתם. כי מה יאמרו היהודים, בראותם החרפה הנעשית לרב הגדול שבהם, בעיר הגדולה מכל העיירות, ושם עם רב מישראל.

ויפלו השתדלנים על פניהם ואמרו:

• הלא אין ביכולתנו לקיים גזירת הקיסר בפדיון גדול כזה.

• הלא יש מבני עמכם האומרים שהוא עשיר גדול, סכום זה אינו מגיע לחמישית עושרו.

• אנו יודעים באמת ובאמונה, כי שקר הם דוברים.

• שובו אלי מחר, אני אדבר עם הקיסר להתחסד עמו עוד.

הם חזרו אליו למחרת, ועוד יום ועוד יום שלישי. כעס אליהם:

• הקיסר ציוה לקיים גזירת ההכאה, ואני הייתי למליץ יושר, הצלחתי לשכנע את הקיסר ירום הודו לעשות לו הנחה. אכן שמעו אלי, ותסכימו לתת סך של עשרת אלפי זהובים רַייניש פדיון נפשו. הלא כל היהודים מצווים לעזור ולתת פדיון נפש, וקל וחומר לאדם גדול כמוהו אשר בתוככם. ושמעתי שלא רק היהודים הדרים בארצות ומדינות הקיסר מצווים בפדיון נפש, אלא גם כל היהודים הדרים תחת ממלכת מלכות הישמעאלים.

• דתנו היא, שלא ליתן פדיון נפש יותר מכדי שויו (גיטין מה א).

• היש ערך לאדם גדול כמוהו?! הוא צחק ורגז. האם אינו שווה עשרת אלפים? אם תסכימו לסך הזה, מה טוב, אלך לקיסר ירום הודו, אולי אשכנע אותו בזה. ואם לא תשמעו לי, לא יהיה לי עוד פתחון פה אצלו, והגזירה תתקיים.

למחרת אחר הקנצלר:

• הקיסר נתרצה בסכום הזה.

אמר אבי מורי:

• אנא בקשתי שיינתן לי זמן לתשלום, כי מאין יבוא עזרי מיד.

אחרי רוב הפצרות, הוא נתן לי זמן לתשלומים:

· אלפיים זהובים רייניש במזומנים.

· אלף זהובים אחרי ששה שבועות.

· שבעת אלפים הנותרים, כל רבע שנה אלף ריינס-טאלר עד סיום העשרת אלפים.

עם ישראל מתגייס

אמר אבי, בצדקותו הגדולה, זכרה אלוהים לטובה את כל האנשים הטובים שעזרו לי :

· האיש החשוב יעקב בת-שבע שנדב מכיסו אלפיים רייניש במזומנים.

· ראשי קהילת ווינה, שנדבו שבע מאות זהובין.

· מכובדי ואהובי האיש הקדוש ר' חנוך שיף, שנתן לי מאה רייכס-טהאלר.

· אנשים שלמים ונכבדים שנדבה רוחם וערבו עבורי על מחצית השאר.

· האיש החשוב ר' הענא שערב עבודי על החצי השני.

אבי הוסיף: קבלתי על עצמי, לא לכתוב על האנשים שהתנגדו למתן הערבות, וכל הרבים שקמו נגדי בפראג.

אבל הם אשמים בעוד אשמה גדולה עד השמים: כאשר ראו שבחמלת ד' עלי, הוסר ממני משפט מוות, השיגו כתב שטנה ממושל גדול בפראג לשרים למושלים בווינה , לשלול ממני את הרבנות.

חזרתי לפראג

אחרי עשרה ימים נפרדתי מאבי ונסעתי לפראג, לשמוח עם אמי, אחיי ואחיותיי. בקושי הכרתי אותם, כי פניהם השתנו מאוד לרוע, מפני הצער והבכי.

שלושה ימים לפני בואי, נודע להם הפסק שאבי יישאר בחיים, התחילו למכור את החפצים היקרים ולאסוף כסף לפדיון. מאז סבלנו מדוחק רב ומעניות, כי לא נותר לנו כסף לשכירות, כיון שכל מה שהיה אפשר לקבל ממנו מזומן, מכרנו בשביל הפדיון. נשארתי בפראג עד שאבי מורי יחזור. והנה מה שסיפר לנו עוד אבי:

שלילת הרבנות

עדיין הייתי בבית הסוהר, כיוון שעוד לא השגתי את הערבות הנדרשת, שנתאחרה עקב המקטרגים. והנה בשמונה עשרה לחודש אב, אמר הקנצלר לשתדלן, שבפקודת הקיסר, לא תהיה לי יותר הרבנות בפראג. הדבר הזה ציער אותי יותר מכל הצרות שעשו לי. כל מה שהתחננתי דרך שרים גדולים ומושלים חשובים, לא הועיל מאומה. הרי לא נשאר בביתי ממה להתפרנס, אין לי שום הכנסה. אני שרוי בחרפת עולם. ד' יתברך נתן לי כח לסבול כל התלאות הגדולות. ברוך ד' לעולם אמן ואמן.

שחרור מבית הסוהר

בכ"ה מנחם אב, התקבלה הערבות ויצאתי חופשי מבית הסוהר. הקיסר ירום הודו, עשה לי עוד חסד. הוא ביטל את הגזירה שיש לבער את ספריי מן העולם, אלא די למחוק כמה מילים, כגון עכו"ם, כותי וכדומה.

אבל הוא לא רצה לבטל את הגזרה בעניין הרבנות.

בעצם היום הזה, אחרי ארבעים יום, יצאתי מבית הסוהר באובדן כל נכסיי.

למה נשללה הרבנות

חקרתי הרבה למה נשללה ממנו הרבנות, ונודע לי מי עשה זאת ולמה. היה שר מאוד חשוב ומכובד אצל הקיסר ירום הודו, באתי לפניו בצום גדליה, וספרתי לו צרתי ויגוני. אמרתי לו:

• אינני מבקש על הסך העצום שנלקח ממני, אך עשו עמי חסד להושיבני חזרה על הרבנות.

• האמת אגיד. על קנס הממון, לא רציתי להסכים עם הקיסר ירום הודו. אבל שלילת הרבנות, כן היה רצוני, ובזה הייתי מתנגדך אבל, הקיסר. הסיבה לשנאתי ולאיבתי עליך, כי ספרו לי שהתגאת לפני המשנה לקיסר בפראג, שניצחת אותי בוויכוחים, בהיותך עדיין רב פה בווינה.

• ראה נא אדוני ראה, ותשפוט מזה איך כל המתנגדים שלי מפיצים עליי שקרים. יש לי עדים רבים מתי הגעתי לפראג. הלא נסעתי בעשר עגלות, ואנשים רבים מבני עמנו נסעו אתנו, וכן עשרה אנשי חייל לשומרני על הדרך. יבואו כל אלה ויעידו מתי זה היה, סמוך לחג הפסח. ואז המשנה שמדובר בו, כבר נקבר כמה חודשים לפני כן.

מיד נהפך לבבו עלי:

• על דבר הרבנות לא אוכל לעשות עתה מאומה. אבל חפש פרנסה אחרת, ובכל עת כוחי ויכולתי אהיה בעזרך, כדי שתוכל לעבוד את ד' כחפצך, וביתי פתוח לפניך. בכל עת שתרצה, תבוא אלי.

• אן לי שום מקצוע אחר, ואיני יודע שום מלאכה אחרת, כי מיום עומדי על דעתי, רק במלאכת ד' יגעתי ומצאתי.

• הלא יש עוד מדינות רבות לקיסר בהן יושבים יהודים, כמו גרמניה ושאר ארצות. דרוש וחקור אולי תמצא מקום רבנות.

• לא יתכן לעני כמוני היום, לשבת במקום שההכנסה מועטה וההוצאה מרובה.

• תהיה מן הסבלנים זמן מה.

יצאתי ממנו בקידה.

חזרה לפראג

נסעתי לפראג, בבושת פנים ,ריק בלי שום רכוש ובלי הרבנות. הגעתי ערב יום הכיפורים. כל כך כאבתי על העבר ודאגתי על העתיד, שחליתי מוצאי יום הכיפורים, ונפלתי למשכב על ערש דווי במשל שלושה חודשים.

ובכל זאת הייתי במנוחה שלימה, דיברתי עם כל אחד בסבר פנים יפות, גם עם שונאי, עשיתי את עצמי כאילו איני יודע שהם רדפו אותי, ומחלתי להם באמת ובלב שלם.

גזרת שמים

והנה פלא עצום! כאשר חיפשתי בכתבים שלי חידושים שכתבתי, מצאתי דברים שרשמתי, מפי נשיא ישראל, חכם גדול בתורה, יושב בראש מנהיגי ארבע-ארצות, מורנו הרב פינחס הורוביץ. פעם בהיותו בפראג, רשמתי מפיו דברים אלה: "מקובלני שבזמן הגזרה, גזרות המלכות שכל ספרי קודש מהיהודים, יהיו נשרפים בחמישה לחודש תמוז, וחכמי הדור עשו שאלת חלום על זה בעת ההיא, והיתה תשובה.

חשבתי על הגזרה שהיתה בהתחלה על ספריי שיש לבערם מן העולם, ובעבורם הוכרחתי לנסוע מביתי בחמישה בתמוז ולבוא לחצר הקיסר. "נתפסתי על דברי תורה" (ברכות סא ב). וכאמור בשבעה עשר בתמוז הוכנסתי לבית הסוהר, ובעשרים ושמונה למנחם אב יצאתי, כלומר הייתי שם ארבעים יום, שהיה כביכול כעס על ישראל.

קביעת יום תענית

והיה לי ספק אם לקבוע יום משתה ושמחה בעשרים ושמונה למנחם אב, כמו שנהגו רבים, כאשר נצלו מגזירת מות. אבל אני נשארתי בלי כלום, בלי תפקיד הרבנות ובלי כל רכוש, ועוד מוטלות עלי חובות, שאיני יודע כיצד אוכל לשלם.

וראיתי בספר "יוסף לקח" של הגאון הגדול רבי אליעזר אשכנזי, ששואל למה הכהנים בני חשמונאי, לא קבעו ימי משתה ושמחה, על גאולתם ועל פדות נפשם של ישראל. הוא השיב, כי לא היתה השמחה בשלמות, כיוון שמעם ד' נפלו בחרב. כל שכן אני, השרוי ללא שמחה, ביגון ואנחה, עד אשר ד' ייטיב לי להחזיר עטרה ליושנה.

ביטול גזירת הרבנות

בחודש שבט, האיש החשוב ר' אברהם בן רבי יעקב בת-שבע, שהוזכר לפני כן, היה בווינה ושלח לי פקודת הקיסר ורום הודו, שהגדיל חסדו עלי לבטל את גזירת שלילת הרבנות משאר מדינותיו, כגון גרמניה, רומא ושאר מלכויות. בכל מדינה בה גרים יהודים, אם יחפצו שאהיה להם לרב ולמורה, אני יכול לקבל את הרבנות. בנוסף לכך, הרב אברהם גם שלח לי מאה דינרים זהב בנדבת לבו הטוב.

קשיי התשלום

היה לי צער ויגון בכל תאריך פרעון. לא ידעתי כיצד אשיג את הכסף. הרי מכרתי את כל כלי הכסף וזהב שהיו לי, וגם משכונות שהשאירו אצלי אנשים החייבים לי כסף. גם ביתי מכרתי, גם מקומות שבבית הכנסת. העשירים נדבו לי ביתר שאת, ובמיוחד הנדיב הגדול ר' יעקב בת-שבע, שידו הינה תמיד פשוטה לעזור לי. כל זמן שהתקרב תאריך התשלום של אלף רייניש, מאוד גדלה צרתי, טרם השגתי את הכסף.

בכל זאת, תמיד יצאתי מן המיצר בחסדי ד'. פעם כתב הקנצלר לאחד השרים בפראג, לקבל ממני את התשלום. בתחילה לא ידע השר מי אני ובעבור מה החוב הזה. הוא התעניין על כך אצל יהודי אחד, וכאשר בא לגבות, ספרתי לו את כל מה שקרה לי. עיניי זלגו דמעות, וכן אשתי הצנועה רחל. הוא בעצמו בכה ואמר:

• כל אשר ביכולתי להרחיב את הזמן ולהטיב איתך, אעשה.

גם קהילת פראג נתנה לי מאתים וחמישים זהובי רייניש האחרונים. ובשני לתמוז בשנת שצ"א, אחרי שנתיים, גמרתי את כל התשלומים של עשרת אלפים רייניש, בעזרת ד' יתעלה, העוזר האמיתי.

אני סולח ומוחל

אני סלחתי ומחלתי מכל הלב לכל שונאי, אבל רבונו של עולם לא מחל, וכל אותם האנשים שהרעו לי, מתו בקיצור ימים.

בימים ההם חלה הגביר רבי רפאל, ורציתי ללכת לבקר אותו בחוליו, כי לפני כן הוא היה אחד מאוהבי הגדולים. אך חששתי פן יחשוב שאני הולך כדי לראות בו נקמה. תוך כדי שאני מתלבט, בא אלי משרת מבית הגביר:

• אנא יטריח כבודו לבוא אליו, כי הוא רוצה לדבר איתו על דבר נחוץ. מיד הלכתי אצלו, ומצאתי אותו שוכב במיטה נאנח קשות. כאשר ראה אותי, אמר לי:

• אהובי מקדם ומאז, אני יודע שאתם יודעים שאני הייתי הרודף שלכם, וגרמתי לכם צער עצום ופחדים גדולים. לקחתי מכם את כבודכם, ועשיתי אותכם דל ואביון וכמעט הרעותי לכלל כולו. אך בכל זאת , ד' יודע, כי לא היתה כוונתי להרע כל כך. אלא קרה כמו הפתגם: תן לשד אצבע אחת והוא ימשוך כל היד כולה. והנני אומר לכם: יותר פעלתם עם המעט שלכם , ממה שאני פעלתי עם רבבות הכסף שלי. כי ד' היה עמכם והזמין לכם רפואה קודם למכה. ואתם איש קדוש, רחמו נא עלי ועל נשמתי ותמחלו לי. גם בקשו עבורי את פני ד', כי ירפא אותי מחוליי, למען ייטיב את אשר הרעותי.

• הוא הרבה לבכות, באומרו דברים אלה. השבתי לו:

• אני מוחל לכם בלבב שלם, וגם אבקש עבורכם מאת פני ד' לרפאות אתכם מחוליכם.

נסיעה ללובלין

למחרת היום בו סיימתי את כל התשלומים, נסעתי אני ואשתי ובן הזקונים שלי אברהם המלא רוח חכמה בעזרת ד', אל חתונתו עם הבתולה אסתר.

אחרי ימי החתונה, נסעה אשתי לפראג, להביא את שלוש בנותיי שנשארו שמה. אך כאשר הגיעה לוינה, נלכדה העיר בידי אויבים, ולא יכלה אשתי להגיע לפראג, לכן היא נשארה בווינה אצל בתי שם, בנותיי אצל בני החכם משה בפראג, ואני נשארתי בבריסק אצל בני.

רבנות נמירוב

באותה שנה, קרוב לימי הסליחות, הגיע אלי שליח, עם מכתב מראשי ומנהיגי קהילת קודש נמירוב, שהם החליטו לקבל אותי כאב בית-דין לשלוש השנים . לפני שיצאתי מפראג כבדו אותי לדרוש בשבת בבית הכנסת וכן עשיתי.

בתחילת שנת שצ"ב, יצאתי לדרך לנמירוב, יחד עם בני החכם שמואל ואשתו הצנועה דבורה, ועם כל בני ביתי. הגענו באמצע מרחשון, וקבלו אותנו בכבוד רב.

בשנה זו, ערב שבועות, גברה יד הקיסר, והוא כבש את פראג, וביהודים לא שלחו ידם, בעזר ד' יתברך שמו. אז אשתי נסעה לפראג עם בני שמואל, כדי להביא לכאן את שלוש בנותיי הנמצאות שם. אשתי ובני שדכו שם את ביתי דָברֱש עם בחור רך וטוב, ושמו שמואל, בנו של האיש החשוב יעקב בת שבע.

בחול המועד פסח שצ"ג, ראשי ומנהיגי נמירוב, בקשו ממני להיות שם רב וראש מתיבתא, עוד שלוש שנים נוספות על שלוש הראשונות.

בראש חודש אייר שצ"ד, שלחו אנשי קהילת קודש לָאדְמִיר שליח, להיות להם ר"מ ואב"ד שלוש שנים. זאת הקהילה הכי חשובה בין ארבעת הקהילות בפלך וָואלין. נסעתי לשם בסוף חודש אייר, והם קבלו אותי בכבוד רב.

ובראש חודש אייר שצ"ו, שלחו ראשי ומנהיגי קהילת קודש פְרֶמִיסלֶא , שני אנשים נכבדים שאבוא להיות ר"מ ואב"ד. אבל אנשי קהילת קודש לאדמיר קבלו אותי לארבע שנים.

הקונים רבנות

נפגשתי בתופעה קשה מאוד: קניית הרבנות בכסף משר בעיר, כמו שנהגו בעבר כהנים גדולים. חכמי הדור עשו על כך חרמות, נידויים, קללות, סייגים וגדרים. אבל רבו המתפרצים בחרמות האלה, עד שנהיו לשחוק והיתול בעיני עמי הארץ. אז אני בעניי בקהילת הקודש לָאדְמִיר עם עוד מנהיגים וראשים שבאיזור הזה, חידשנו את החרמות האלה, וגם הוספנו סייגים וגזרות על מקבלי אותם הרבנים.

עקב זה, עשיתי לי שונאים רבים חינם ואויבי שקר לשוא ותהו, שעוררו נגדי שטנה רבה. אבל לא נסוגתי אלא המשכתי.

התוועדנו ראשי הישיבות של ארבע הקהילות וואלין וחידשנו גזרות וחרמות, וכן מנהיגי ארבע הארצות, כולן גדול וקטן, רוסיה וואלין, שלושים גאוני ארץ, ועוד אסיפה של ראשי ישיבות ורבנים.

כתב שטנה

אבל, ככל שעוררתי והוספתי, נתרחקו קרובים ופעלו לדחות אותי מהרבנות. אבל בראש חודש שבט שנת ת"א, רבע שנה לסיום שבע השנים שלי בלָאדמיר, אנשי הקהילה קבלו אותי לעוד שלוש שנים.

אז שונאים חינם, האויבים ועוזריהם, בראותם שאינם מצליחים, החליטו להכות אותי בסתר במלשינות אצל השררה. הם שלחו מכתב לא חתום, אל השר, שיצווה על מושל לודמיר, לבזות אותי ולהשפיל כבודי, בגלל איזו המצאה שקרית שעשיתי כביכול דבר בזוי של תהו ובהו הבל וריק, דברים אשר לא נשמע מעולם, משום אדם בישראל.

ציווי לעזוב את לאדמיר

בערב ראש חודש תמוז הגיע השר, כדרכו לבקר בערים מידי פעם. לפני בואו, הוא שלח מכתב, בו הוא מצווה אותי לעזוב את העיר, ושלעולם לא ימצא אותי שם. הוכרחתי לעזוב את העיר ונסעתי לנכדי. ראשי העיר השתדלו אצלו, שלא ידרוש עזיבתי המיידית, אלא יתן לי ששה שבועות כדי להתארגן לצאת עם משפחתי . למחרת נסע השר, ואני חזרתי לביתי, בחמישה בתמוז, אותו יום שקבעתי לי לצום. ישבתי דואג ומצטער על המאורע הזה.

פטירת בתי

בעוד אני יושב שבור, הנה ביום השלישי למנחם אב, מתה ביתי דאברש הצנועה והחסודה, מעטים כמוה בארץ. זה הוסיף יגון על יגוני, ד' ינחמני.

ביטול כתב השטנה

שלוש הקהילות האחרות, כתבו לאנשי לאדמיר, לחזק לבם לעזור לי, ולהתאמץ להסיר חרון אפו של השר. ונודע לי שעוד כמה ימים, הוא יעבור דרך לאדמיר, וליבי רעד מפחד.

הגיע זמן נישואי נכדי הגדול בתורה, ובחכמה בחסידות. נסעתי בי"א מנחם אב לקהילת הקודש חֶעלֶם. לפני שנסעתי , פנה איש חיל ר' מרדכי שמש , אל המושל ודיבר אל לבו, והפך אותו לטובה.

פניתי לאיש משכיל ר' צדוק שיסע עם ר' מרדכי אל השר עצמו, וידברו אל לבו דברים של טעם ואמרי נועם, כדי שיבטל את הצו.

כאש חזרתי מן החתונה פגשתי את ר' מרדכי. הוא אמר בקול רינה:

• הנה אגרת חתומה על ידי השר, שתשוב לשלום ללאדמיר, לשבת על כסא המשפט, ולהנהיג את הרבנות כראוי כמו מאז ומקדם.

• תודה לאלוהים עליון אשר גבר חסדו.

שבועיים אחר כך, הגיע השר ללאדמיר להושיב בנו בתפקיד ראש העיר. כאשר בנו שאל אודותי הוא השיב לו:

• ישב על מקומו לשלום נצח.

רבנות קראקא

ביום שני של חול המועד סוכות ת"ד, ד' נתן בלב המנהיגים והראשים של קהילת קודש , לפנות אלי. זו עיר ואם בישראל, בכל ארצות המערב, קהילת קודש גדולה וחשובה. אחרי שקבלתי כתב הרבנות, נסעתי עם אשתי ועם כל בני ביתי. באתי לשלום, וכבוד גדול כבדוני.

במוצאי שבת, יצאו השמשים הגדולים של קראקא של הקהל, ואבוקות מאירות בידם, וקראו לי לבוא לקבל את התפקיד. הושיבוני על כיסא, והפרנס הכריז:

• "הנה אנחנו פה אחד אמרנו וענינו, אין קדוש כאדוננו, וקיבלנו את מורנו ורבנו נרו יאיר, לאב בית דין במדינה, ככל הכתוב בספר הקהל, כמשפטיו וכמעשיו".

גם אני השבתי להם במעט הכמות ורב האיכות. ברכתי את ד' יתעלה ואחר כך גם אותם. ובתפילה לאלוקים חיים, שיזכני להנהיגם לשם שמים, ובמהרה יוושעו יהודה וירושלים, לנחם אותנו בכפליים.

יום משתה ושמחה

בעבר קבעתי יום צום ולא רציתי לקבוע יום משתה ושמחה. אבל עתה, אני כן קובע יום משתה ושמחה , ביום שני של ראש חודש אדר, לדורות לכל צאצאי, עד עולם. כי ביום הזה, חזרה העטרה שלי, להיות רב של קהילה גדולה והאזור שלה.

יזכנו ד' לשרתו ולעבדו בלבב שלם, לא לקבץ הון כי אם לתשוקה עילאה.

גזרות ת"ח ות"ט

אלא שבשנות ת"ח ות"ט נפלו צרות נוראות על עמנו. הצורר חמילנצקי עם גדודיו הרגו אלפים מבני עמנו ועקרו קהילות רבות. עשיתי שאלת חלום לדעת על מה נגזרה הגזרה והשיבו לי: הגזרה היא משום עמי הארץ המשיחים שיחה בטלה בבית הכנסת.

אז תיקנתי מי שברך מיוחד לאלה שאין מדברים בשעת התפילה.

" מי שברך אבותינו, אברהם יצחק ויעקב, משה ואהרון, דוד ושלמה, הוא יברך את כל מי ששומר פיו ולשונו שלא לדבר בעת התפילה, הקב"ה ישמרהו ויחיהו מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה, ויחולו עליו כל הברכות הכתובות בספר תורת משה רבינו ובכל ספרי הנביאים והכתובים, ויזכה לראות בנים חיים וקיימים ויגדלם לתצורה לחופה ולמעשים טובים, ויעבור את ה' אלוהנו תמיד באמת ובתמים ונאמר אמן!"

התנצלות המחבר

הדברים לקוחים מ"מגילה איבה", שכתב בעל התוספות יום טוב, ומהוספה של בנו הרב שמואל, שנמצאת בכמה מהדורות של מגילת האיבה.

אמנם על ההוספה הזאת יצאו כמה עוררים מכמה סיבות:

1. במגילת איבה כלל לא מוזכר על הצלתה של אשת הציר הצרפתי.

2. בשנת שפט, טורענע TURENNE, היה רק בן 18, קצין בצבא הולנד שם התנדב. אחר כך הוא חזר לצבא הצרפתי, וקיבל ראשות הצבא רק 31 שנה לאחר מכן.

3. הוא לא היה ציר צרפתי בווינה.

4. ההוספה אינה מופיעה בהוצאות הראשונות של מגילת איבה, כגון משנת תקצ"ג ותרכ"ב אלא רק בשנים שלאחר מכן: תר"מ, תרנ"ה, תרפ"ב, תרפ"ח.

5. הסיפור דומה לסיפור שהמציא לודוויג פילפסון שהיה חי בשנות תקע"א-תרמ"ט.

על כל פנים , זהו סיפור מוסרי ורוחני גבוה, ועל כגון זה נאמר, גם אם נגיע למסקנה שלא היה, על כל פנים היה יכול להיות וראוי להיות.