הרב הפופולרי

בעיית הרב הפופולרי אינה בעיה חדשה. היא כבר מוזכרת בגמרא: "האי צורבא מרבנן דמרחמין ליה בני מתא, לאו משום דמעלי טפי, אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא" (כתובות קה, ב). אותו תלמיד חכם שבני מקומו אוהבים אותו, אין זה משום שהוא מעולה יותר, אלא מפני שאינו מוכיח אותם בעניני שמים.

ומעשה בתלמיד חכם שהיה רב במקום מסוים. אחרי זמן מה שאלו הג"ר אברהם שפירא: יש לך מתנגדים? - לא. – אם כן אינך עושה עבודתך נאמנה. פעם שניה, אותה שאלה. אותה תגובה. פעם שלישית: כן, יש לי מתנגדים. אז הגר"א שפירא שבע נחת.

ורבות דיבר על כך הגרי"ד סולוביצ'יק, כנראה מפני שבזמנו התופעה הייתה נפוצה ומסוכנת באמריקה. אך לצערנו, היא הגיעה לכאן. והנה ציטוטים מדבריו:

"כשרב מצליח בעדתו, כשדרכו סוגה בשושנים, כשהקהל מחבב אותו ומגדלהו בממון וכבוד... צריך הרב לבוא חשבון הנפש, חשבון עבודתו הציבורית, להתוודות לפני קונו ולפשפש במעשיו, שמא מעל... הצלחה ברבנות, מחיאת כפיים וקול המון חוגג וקריאת הידד הנה לפרקים תכופים סימני מעילה וחטא, אם אנו מצליחים... חוששני... בימינו חזקה על רב פופולרי ביותר שמועל הוא... כי 'השמן הטוב' מעולם לא ירד על הראש של הרב הפופולרי, חביב הקהל... מעולם לא נגע בפנימיותו של הרב, במוחו, בנשמתו וכל הווייתו, אלא בחיצוניותו...

ומאידך גיסא, כשהרב, לפעמים, בא בין המצרים, כשהוא מרגיש שאין הוא פופולרי ביותר, כששונאיו רודפים אותו על צוואר, כשהשעה דחוקה לו, אל יתייאש, אל יחת ואל יפחד. אי הצלחתו של הרב היא עדות נאמנה לו שהשכינה שורה במעשי ידיו, שלא מעל בשמן המשחה (האי צורבא מרבנן וכו')!

אל תכבשו נבואתכם, אל תעלימו דבר מן העם, דרשו בגלוי לב בראש גלי על תרי"ג מצות, על איבעיות אביי ורבא, על השו"ע ונושאי כליו, על איסורי שבת ומאכלות אסורות, על סכנת תנועות כפירה, הסתה והדחה.

הרבנות זקוקה לאנשים, שניצוץ של נביא אמת נזרק בקרבם, תקיפי הדעת והשכל, אנשי מלחמה, שאינם שואפים למחמאות שאין בהן ממש, ושאינם רודפים אחרי דברי חנופה שמוציאים את האדם מן העולם. היהדות הנאמנה מבקשת לה מנהיגים דתיים, שיוכיחו את העם, שינהיגו, לא שיונהגו, שיקהילו קהלות ברבים ויאמרו להם דבר ד' – זו הלכה, שיאחזו ספר תורה בחיקיהם, בשווקים וברחובות ויפיצו את אורה וזיוה. הרבנות אינה מקום מקלט בעד מוגים ורכי לב!

מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו!"

"ההתנגשות בין קודש לחול, בין השקפת עולם דתית להשקפה חלונית וכפרנית, אינה כל כך חמורה ומסובכת כהתאבקות בין קודש אמיתי לקודש שקר, בין דתיות נאמנה, רעננה ומקורית, לדתיות מזויפת...

ברם כשאדם הדתי, במקום אי-דתיות מסוימת ומחוורת כשמלה, פוגע בכתות וסיעות המתימרות ודוגלות בשם הדת, בנביאי השקר, המתנבאים בשם ד' אלקי ישראל, והמפיצים אידיאולוגיה דתית מזויפת, המצב משתנה מן הקצה אל הקצה. כאן עלול האדם להיכשל וללכת שולל אחרי מתעים ומדיחים, המתחפשים בלבוש תלמיד חכם ובאיצטלא דרבנן.

(דברי הרב עמ' כג-כה).