ומי כעמך ישראל , כשרות אחת בארץ

עתה אנו חוזרים להיות עם אחד בארצנו. "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". ולעם אחד ייאמר: ומי כעמך ישראל כשרות אחת בארץ! עם אחד, מדינה אחת, צבא אחד, כשרות אחת.

עלינו להילחם נגד הפרטת הכשרות. יש לקרוא לזה כשרות גלותית. בגלות היינו עם מפוזר ומפורד בין העמים, לכן היה הכרח של כל מקום וכשרותו. עתה, קמנו לתחיה, ולכן יש לנו הרבנות הראשית, שהיא התורה במובן הממלכתי, הלאומי, הכלל-ישראלי.

יש שמתגעגעים לגלות. חצי עם ישראל לצערנו עדיין בגלות. אך גם מאלה שנמצאים כאן, יש עדיין כאלה עם אופי גלותי. אך כאמור, אין להאשים על כך את העם, כי זה נדיר. פעם אמר רב אחד דרך מליצה לרבנו הרב צבי יהודה: למה צריך שני משיחים? למה לא די באחד? אחד, כדי להוציא את עם ישראל מהגלות, ואחד כדי להוציא את הגלות מעם ישראל. רבנו נהנה וחייך.

היוזמה הזאת היא אי הבנה שהרבנות הראשית לישראל עומדת מעל כל רב פרטי. כידוע רבנו הרב צבי יהודה לא היה נוגע במזון או בשתיה שאין עליהם הכשר הרבנות הראשית.

שמא תאמר, אבל יש גם בד"צים. גם זו צרה צרורה. אין הבדל בין בד"צ - בית דין צדק, לבין בד"צ - בית דין ציוני. שניהם הורסים את התורה במובן הממלכתי, הכלל ישראלי.

שמא תאמר אבל יש בעיות בכשרות הממלכתית. וכי הרבנות הראשית לישראל לא יודעת?! וכי אינה עמלה לתקן?! וכי אדם פרטי הוא יותר טוב ממנה?!

ובכלל מי אומר שכשרות פרטית היא כשרה... זו בעיה שניה. כיצד אפשר להיות בטוח שרב פלוני או אלמוני בקיא בכל ענייני הכשרות שהם כל כך מורכבים בזמננו. ומי אומר שרב זה החתום על המוצר או על האישור למסעדה, באמת קיים, ולא המצאה של רמאי. ומי אומר שחתימת רב היא אמיתית ולא זיוף. ובכלל, אם כל אחד רשאי לייסד כשרות, אז למה לא הקונסרבטיבים והרפורמים.

לכן, אנו חייבים לאחד את הכשרות ולא להפריט אותה, על פי מבנה משותף עליון התואם את הדרישות של כולם. אנו קוראים: אומה אחת, כשרות אחת! אל עבר החזון הזה יש לצעוד בעקשנות. זה צו התורה וזה צו האומה.