המאבק בעד הנפגעות

[ראיין: הרב מרדכי ציון]

ש: הרב כתב בעבר: "כל הכתוב בהמשך על ולרד, הוא על פי המצב העכשווי של ידיעותינו. אם תהיינה ידיעות חדשות, נצטרך לבחון מחדש". האם מאז התחדשו דברים?

ת: ודאי. לכאן ולכאן.

ש: וזה גרם לשינוי?

ת: זה חיזק שתי נקודות: החובה העצומה לדאוג לנפגעות בכל תוקף ובכל האמצעים האפשריים, ומצד שני זהירות עצומה בגזרת דין הרבים על אדם.

ש: יש שהבינו שנכתב שם שהחשוד חף מפשע?

ת: לא קראו טוב. לא הבינו טוב. אין מילה מזה. רק שכל אדם הוא בחזקת כשרות עד שיוכיחו להיפך. כלומר יתכן שבאמת אינו כשר, אך כל זמן שהדבר לא הוכח על פי כללי ההלכה, אי אפשר להחשיבו שכך הוא.

ש: יש טוענים שההגנה על פושע, מחלישה את המאבק למען נפגעות.

ת: ודאי כן הוא, אבל לגבי חשוד, שגזר הדין אינו על פי כללי ההלכה, אז אדרבה זה מחליש את הרצון להיאבק.

ש: וזה קרה?

ת: כן. בחוגים החילוניים, היה נפוץ Me Too. וכתוצאה מזה, למשל, אדם שמעסיק מזכירה, מפחד כל רגע, שתעליל עליו עלילות שלא באמת. לכן, נקעה נפשם מזה.

ש: ואיך אפשר להיאבק למען נפגעות?

ת: בכל האמצעים האפשריים: משטרה, בית משפט, שירותי רווחה וארגונים מיוחדים לזה.

ש: כגון פורום תקנה - לייעוץ או לבירור משותף מתוך הסכמה, תהל - מרכז סיוע לנשים דתיות, או בית דין מומחה מיוחד לענין זה?

ת: כן. הם מעולים. זכות גדולה בידם.

ש: אך נשים מפחדות לפנות למשטרה.

ת: ידוע. לצערנו, לכן יש לעודדן, לחזקן, וללוותן לכל אורך הדרך.

ש: הן גם מפחדות להופיע בבית דין או בבית משפט.

ת: כנ"ל, יש ללוותן. אכן, אלו רגעים קשים, אך אחר כך, אותן נשים נושמות אוויר צח. אמנם לא צח לגמרי, כי זה סוג של פגיעה שמשאיר צלקות כואבות מאוד לכל החיים, אבל בכל זאת, זה מביא שיפור ניכר.

ש: האם בתי דין הרבניים יודעים לטפל בזה?

ת: ודאי. אבל לא בתי דין פרטיים, אלא בתי דין מוסכמים המיוחדים לזה.

ש: דיין יודע לחקור?

ת: כן. אם הוא מומחה בזה, הוא יודע להוציא את האמת לאור. כלומר, לא כל תלמיד חכם, אלא מי שצבר נסיון רב.

ש: ושופט?

ת: יש חוקר נוער שמומחה לגלות האמת, גם בלי נוכחות החשוד.

ש: בבית דין, מותר לדון בהעדרו על החשוד?

ת: לא. שמוע בין אחיכם. אך כאשר בית דין המומחה לכך, מגיע למסקנה שמא זה נכון, על אף שאין הוכחה סגורה, אז ההלכה היא, שעל אף שאסור להאמין ללשון הרע, אבל "למיחש בעי", כלומר לחוש שמא יש אמת בדברים, וכתוצאה מזה לנקוט באמצעים הדרושים.

ש: שהם?

ת: בקשה מהחשוד לחדול מעיסוקו זה. ואם לא די בכך, אז להזהיר את הרבים כמובן, אלו החלטות מאוד כבדות משקל, במיוחד השניה, הזקוקות לדיינים ממדרגה ראשונה.

ש: אם כן, שיימינג מותר?

ת: חלילה. רק במקרים יוצאי דופן, כשאין ברירה אחרת, וזה הכרחי, וכנ"ל על פי תלמידי חכמים גדולים שבדור.

ש: אז אם החשוד לא נחקר, איך אפשר להיות בטוח?

ת: אכן. אי אפשר להגיע לביטחון גמור, אבל אפשר להגיע לביטחון מספיק עבור "למיחש בעי".

ש: ואם יש עדים?

ת: ודאי יותר טוב. אך צריך עדות ברורה לחלוטין, על פי הלכות עדות. יש על זה שו"ת נודע ביהודה מפורסם (נו"ב תנינא חי"ד סי' עד) המובא בפתחי תשובה (שו"ע יו"ד קנז ס"ק יג). מדובר על שר שביקש מיהודים שימסרו לו כמה נערים לעבודתו, שאז יש חשש שידרדרו. התשובה היא שאסור, אפילו לבחור נערים קלים ופרוצים ביותר, כל זמן "שלא נתברר בעדות ברורה אם עברו עבירה חמורה".

ש: ומה יהיה אם אנו משתכנעים מאה אחוז שזה אמת?

ת: זה ודאי חשוב מאוד, אך אנו דנים כאן במעמד ההלכתי של שכנוע פנימי זה.

ש: הרב בדק בעצמו פרשיות של נפגעות?

ת: כן. כהה. בעזרת אנשים ידידים ומוכרים לי היטב, בהם אני נותן אמון מוחלט, דיינים, רבנים, מטפלים, מטפלות, אנשים המכירים בקשר אישי את הנפגעות.

ש: ואיך הרב התרשם?

ת: חוץ ממקרה אחד, השתכנעתי שזה אמת.

ש: אז...

ת: אז כלום.

ש: למה?

ת: זה יפה מאוד שאתה נותן בי אמון, תודה רבה. אך, כאמור, אין לזה כח משפטי על פי תורה.

ש: מחזירים אבידה לתלמיד חכם המכיר שהיא שלו בטביעת עין, בלי שיתן סימנים, כי יודעים שהוא רק דובר אמת.

ש: תודה רבה. אך כאן לא מדובר בהחזרת אבידה, אלא בגזר דין קשה. למשל, יש "דין מרומה". הדיין, בעל ניסיון גדול, בטוח שהעדים משקרים מאה אחוז. הוא אינו יכול לפסוק בעדותם, כי הוא יודע שהוא שקר, אך גם לא נגדם, כי התורה אמרה שעל פי שנים עדים יקום דבר. לכן, הוא יצא מן הענין ומפנה לבית דין אחר יותר חכם, שיצליח לשבור את השקר.

ש: אז הרב משוכנע שהיו מקרים קשים?

ת: כן. מקרים קשים. בשנים האחרונות וכן מלפני זמן רב. אך, שוב אין לזה תוקף משפטי. אבל, כאמור, אין זה אומר שאין לנקוט באמצעים תקיפים, כמו שאמרנו קודם. אבל לא שיימינג על פני כל המדינה. בזה רוצחים אותו, רוצחים אשתו ורוצחים ילדיו.

ש: אך יש שטענו שאותן נפגעות שהתלוננו, הן האחראיות על התאבדותו.

ת: זה סתם הבל ורשע.

ש: ויש טוענים שבגלל פרשה זו, אשה התאבדה.

ת: גם זאת יש להוכיח. אמרו לי שאשה זו, כלל לא היתה מטופלת שלו. לכן, בל נעסוק בזה, רק נתאבל על אותה אומללה.

ש: רב גדול בא לנחם אבלים, ותקפו אותו בתקשורת.

ש: גם זה דבר שאין לו שחר. בני המשפחה צריכים ניחומים, ובמקרה כזה, ניחומים כפולים.

ש: מצד שני, הוא גם עשה דברים טובים. התקשרו למאות מטופלים שלו, ולא היתה להם מילה של ביקורת.

ת: טוב מאוד. אך כאמור, אין מצוה מכבה עבירה ואין עבירה מכבה מצוה. אם אדם עושה מצוות רבות ועבירה אחת, למשל, על המצוות הוא יקבל שכר, ועונש על העבירה.

ש: הרב אמר שהיה מקרה לא אמיתי.

ת: כן. זה קורה. לפעמים זה מתוך שנאה ורצון להזיק. לפעמים מתוך זכרון מוטעה, FMS, False Memory Syndrome. היו מקרים רבים בעולם שהוכחו כדמיונות. אבל על פי רוב, לצערנו, אין אלו דמיונות, ויש לחקור כל מקרה לגופו, על פי כללי ההלכה.

ש: עכשיו, אין נפקא מינה של למיחש בעי, שהרי הוא מת.

ת: נכון. אין זה טוב לחטט בה. אגב, כאשר מפרסמים שאדם פגע בנשים, לצערנו, זה מגדיל מספר המקרים הנוראים האלה, גם אם הוא נענש, כי אנשים מרגישים: אם אדם מכובד עשה זאת, אז למה לא אני, רק אזהר לא להיענש.

ש: ולגבי הספרים שלו? הרב כתב בעבר שאין לקרוא ספרים של סופר שסרח, כי זה נותן מעמד.

ת: אכן יש לגנוז, כיון שהתאבד שהוא מעשה אסור לכל הדעות, גם אם מלמדים עליו זכות, כדי שזה לא ישמש לדוגמא חלילה.

ש: ובסיכום?

ת: א. מלחמת חורמה בעד נפגעות. ב. זהירות מלשון הרע. ג. פסיקת כל דבר על פי ההלכה, ובסוגיא הנוכחית בית דין מומחה. ד. ועוד דבר: ללמד מוגנות לנשים, לנערות ולילדות, וגם לילדים. על זה נדבר בפעם אחרת. ה' ירחם.