במה יתהלל המתהלל

אדם העולה למרומים ועומד בפני בית דין של מעלה, מה יוכל הוא לומר לזכותו? במה יוכל להתפאר בענווה, לאחר חיים גדושי מעשים ופעלים?

ירמיהו הנביא (ט, כב) אומר: "כה אמר ד' אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו, אל יתהלל עשיר בעשרו". חכמה גבורה ועושר הם חסרי ערך, כפי שמבאר הרמב"ם בפרק האחרון של מורה נבוכים (חלק ג' פרק נד), שם הוא מתרומם ומרומם אותנו להדרכות מוסריות עליונות.

"אל יתהלל העשיר בעשרו" – אף על פי שזה מאוד מקובל בחברה לכבד אדם על פי מעמד סוציואקונומי גבוה, זה הבל הבלים אומר הרמב"ם. ברגע אחד יש תהפוכה בשוק ופתאום האדם נשאר בלי כלום. "כי לא במותו יקח הכל" (תהילים מט, יח). הוא לא לוקח איתו כלום למרומים.

מספרים על עשיר אחד מופלג שביקש בצוואתו לקבור אותו עם גרביים. שאלו את הרבנים האם מותר לשמוע לצוואה זו, השיבו שאין לשמוע וקברו אותו בלי גרבים. לאחר שבוע ראו את צוואתו השניה: 'ידעתי שתקברו אותי בלי גרביים, רציתי לומר לכם שכמה שאדם עשיר בעולם הזה, הוא לא לוקח איתו כלום לעולם הבא, אפילו לא גרבים...'.

"ואל יתהלל הגבור בגבורתו" – 'גיבור' זה כבר התקדמות כי היא בגופו של האדם, הוא עצמו גיבור. היא אינה דבר שיש לו, אלא זה הוא עצמו. אך, גם על זאת אומר הרמב"ם שהפיל והאריה יותר גיבורים. אתה חושב שבגלל שאתה ספורטאי חשוב אתה שווה משהו? שום דבר. כמובן, שהרמב"ם בהלכות דעות פרק ד' אומר שצריך לדאוג לבריאות הגוף, אבל זה לא אומר שצריך להתעסק בספורט אליטיסטי ולהחשיב את עצמך בגלל היותך גיבור.

"אל יתהלל חכם בחכמתו" – למה לא? הרי צריך ללמוד תורה. אלא שלא מדובר בלימוד תורה, אלא בחכם שיודע להסתדר בחברה. להסתדר ולקשור קשרים חברתיים וכלכליים זה בסדר גמור, אבל זה לא מה שעושה את הערך העצמי של האדם.

יש ספר אמריקאי: 'כיצד לרכוש ידידים והשפעה'. סיפר לי רב אחד שאביו למד בישיבה אצל הרב דסלר, ובאחת הפעמים שאל אותו שבספר "מכתב מאליהו" כתובים דברים דומים לאותו ספר. אמר לו הרב דסלר: אלו לא דברים דומים אלא אותם דברים. רק ששם זה כתוב כדי שאדם יבצר לו מעמד בחברה, אבל הרב הביא את הדברים כדי שיעבוד את ד' ויעזור לאנשים.

אם חולדה הנביאה היתה מנבאת במקום ירמיהו, היא היתה מוסיפה "שקר החן והבל היופי אישה יראת ד' היא תתהלל". אין מה להתהלל ביופי ובחן, הכל שקר והבל.

אז במה כן?

ממשיך ירמיהו: **"כי אם בזאת יתהלל המתהלל השֹכֵּל וידוע אותי" **(שם כג).

לדעת את ד' זה האידיאל של האדם.

אך קשה, רק יחידי יחידים עליונים ונשגבים שלומדים תורה ומתעלים הם יודעים את ד'. אנחנו אנשים פשוטים, איך אנחנו אמורים לדעת את ד'? אנחנו עובדים קשה מהבוקר עד הערב, בקושי מתפרנסים וצריכים לדעת את ד'? זה נראה אידיאל אריסטוקרטי, אידיאל שרק אנשים עליונים מגיעים אליו.

אלא שירמיהו מסביר מה הכוונה בהשכל וידוע אותי. אין הכוונה ידיעה רוחנית כגון שאין לקב"ה גוף ודמות הגוף והוא קדמון לכל דבר והוא אחד ואין שני וכו', אלא המשך הפסוק: "כי אני ד' עושה חסד משפט וצדקה בארץ". זה מה שכל אחד מאיתנו צריך לדעת על ד', שהוא עושה חסד משפט וצדקה. כמובן אנחנו לא נגד הלימודים הללו שהם אמת לאמיתה, אך לא על זה ירמיהו הנביא מדבר. הנביא מפגיש אותנו עם עשיית חסד משפט וצדקה בארץ.

הרמב"ם (חלק ג פרק נג) מסביר את שלושת המושגים הללו:

חסד – "עניינו ההפלגה באיזה דבר שהופלג בו, ושימושו בהפלגה במעשה הטוב יותר". כלומר, עושה מעל המצופה ממנו, ומטיב עם העולם בצורה מיוחדת ולא רגילה.

משפט – "דין כפי הראוי על הנידון, יהיה זה לטובה או לנקמה". כלומר, לפי מה שמגיע לאדם. אדם שעשה דבר טוב יקבל שכר, אדם שעשה דבר רע, אז בית הדין ידין אותו.

צדקה – "נגזרת מן צדק, להביא לכל בעל זכות את המגיע לו, וליתן לכל מצוי מן הנמצאים כפי הראוי לו". כלומר, לתת לאדם הנזקק את החסר לו.

הקב"ה עושה חסד משפט וצדקה בארץ. "בורא נפשות רבות" – ברא אנשים, "וחסרונם" – ברא כל מה שחסר לאנשים כמו לחם ומים. "על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי" – מסבירים בעלי התוספות (ברכות לז, א ד"ה בורא) שהכוונה כאן למותרות, לתענוג בעלמא, כמו תותים, פרחים ושאר דברים יפים. זה לא חסרונם, אפשר לחיות בלי זה. אך "עולם חסד יבנה". ד' ברא את עולמו בחסד - ד' בחר בנו מכל העמים זה חסד, מדינת ישראל זה חסד, מלחמות ישראל זה חסד, כלכלת ישראל זה חסד, הכל מלא חסדים.

ממשיך ירמיהו: "כי באלה חפצתי נאום ד'".ד' עושה חסד משפט וצדקה והוא רוצה שגם אנחנו נעשה זאת.

לדעת את ד' זה אינו ידיעה תיאורטית. הרמב"ם קרא להלכות העוסקות במידות הלכות דעות. "והאדם ידע את חוה אשתו" - ידיעה זה קשר של חיים (כפי שמבאר בעל התניא בליקוטי אמרים פרק ג': "והדעת הוא מלשון והאדם ידע את חוה והוא לשון התקשרות והתחברות שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאוד ויתקע מחשבתו בחוזק בגדולת אין סוף ב"ה ואינו מסיח דעתו, כי אף מי שהוא חכם ונבון בגדולת אין סוף ברוך הוא, הנה אם לא יקשר דעתו ויתקע מחשבתו בחוזק ובהתמדה לא יוליד בנפשו יראה ואהבה אמיתית כי אם דמיונות שוא, ועל כן הדעת הוא קיום המדות וחיותן והוא כולל חסד וגבורה פי' אהבה וענפיה ויראה וענפיה"). "השכל וידוע אותי" זה להידבק בקב"ה ובמידותיו.

"אבא שאול אומר הידמה לו: מה הוא רחום וחנון אף אתה תהא רחום וחנון" (ירושלמי פאה פרק א). מידות טובות הן לא ליחידי סגולה, אלא הן קשורות לכל אחד ואחת מאיתנו.

"ד' עושה חסד משפט וצדקה בארץ". הרמב"ם אומר שזה דווקא בארץ, בעולם הזה. את ד' מענין איך אתה מתנהג במידות טובות בארץ ולא בעולמות עליונים, איך אתה מתנהג בדרך ארץ ובמידות טובות בין בני אדם.

הייתה קבוצת תלמידים שהיו נוסעים לשיעורי רבנו הרב צבי יהודה, והנסיעה הלוך וחזור וההתעכבות בשיעור לקחו הרבה זמן. אמר תלמיד לראש הישיבה הרב אורי כהן שזה ביטול תורה. אמר לו ראש הישיבה, 'אתה לומד מסילת ישרים?' אמר לו 'כן'. אמר לו 'אז אתה הולך לפגוש את מסילת ישרים החי'.

אדם צריך להיות איש חסד משפט וצדקה. זה לא מבטל את כל המעלות האחרות, אבל כולן מתגמדות לעומת מידות אלו. אנחנו יודעים שהתורה לא נתנה מיד אלא לאחר 2448 שנה. ומה היה עד אז? האבות, אברהם יצחק ויעקב. ובמה עסקו האבות? חסד משפט וצדקה בארץ, ועל יסוד זה אפשר לתת את התורה.

הרמב"ם (בהקדמה למשנה עמ' נח מהד' הרב שילת) שואל מה עדיף, חכם בלי מידות טובות, או אדם לא חכם עם מידות טובות? השיב: בוודאי אדם לא חכם עם מידות טובות. אדם בלי מידות טובות הוא לא חכם אלא טיפש גדול. אדם עם מידות טובות הוא חכם גדול. כפי שכותב הרמב"ם: "וזה שהאדם אם יהיה חכם ונבון ומבקש התאוות, הרי אין הוא חכם באמת, כי ראשית החכמה שלא יקח מן ההנאות הגשמיות אלא מה שבו קיום הגוף". כמו שאומר הפסוק (ירמיהו ח, י): "הנה בדבר ה' מאסו וחכמת מה להם".

בהלכות תשובה (פרק ה) אומר הרמב"ם שיש בחירה חופשית לאדם. הקב"ה אינו גוזר על האדם אם יהיה צדיק או רשע, חכם או טיפש. מפרשי הרמב"ם (הגהות מימוניות על הלכה ב) מקשים שהרי כתוב שמלאך הממונה על ההריון 'לילה' שמו, נוטל את הטיפה ומראה לקב"ה ושואלו האם הוא יהיה חכם או טיפש, אם כן משמע שאין בחירה חופשית, האם להיות חכם או טיפש, והחכמה עוברת בגנים! מסבירים המפרשים שיש חכמה מבחינת כשרון אינטלקטואלי שבזה אין בחירה חופשית. אך מה שהרמב"ם מדבר שיש בחירה חופשית, זה על חכם במידותיו, שהוא אדם טוב בעל מעשים טובים. "אל יתהלל החכם בחכמתו" זה בחכמה האינטלקטואלית להתקדם בחיים. אם יש לאדם ידיעות רבות, אין זה הופך אותו לחכם אמיתי במידות, אפילו אם הוא בעל ידיעות רבות בתורה.

כתוב "לעולם יהא אדם ירא שמים" - קודם כל יהא אדם, ואחר כך יהא ירא שמים. "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלהים התהלך נח". מסבירים: "נח איש צדיק" – קודם כל צדיק שעושה מה שחייבים, כפי שכותב הרמח"ל במסילת ישרים על מידת הנקיות. אחר כן "תמים" – מידת התמימות, הכל הוא עושה לשם שמים. "את האלוקים התהלך נח" – זו מידת החסידות והדבקות האלוקית. אומר הרש"ר הירש שדילגו על מילה אחת – איש. קודם כל נח היה איש, היה בן אדם, ואח"כ היה צדיק.