זכרונות של ילד רגיש

בילדותי, אני זוכר את אבי, אדם מאוד נחוש בדעותיו ובאמירותיו. כאשר היה מתבטא, אמא היתה נזהרת מלהשמיע קול, כדי לא להפריע לו, מסתכלת עליו במבט מלא כבוד ורכות, אבל לא מיקדה עליו מבטו כדי להימנע מלחדור לתוך סוד הרגשת העליונות שלו...

הייתי מאוד מזועזע מפני הסבל האנושי ועוול האנושי, עולה לבכות בחדרי הקטן...

הנחמה היחידה שלי, כאשר הלכתי לישון, היתה שאמא תבוא לנשק אותי במיטה. אבל זה היה כל כך קצר, היא היתה עוזבת אותי כל כך מהר. כך שזה היה רגע כואב עבורי, כאשר הייתי שומע אותה עולה במדרגות, שומע את הרשרוש הקל של שמלתה כי ידעתי שזמן קט לאחר מכן, היא תעזוב אותו. כך שאותו אושר שהייתי כה מאחל לו, איחלתי שיתאחר כמה שאפשר, כך שיימשך זמן ההמתנה לבואה. לפעמים, אחרי שנשקה אותו ופתחה הדלת כדי לצאת, הייתי רוצה לקרוא לה שוב, ולומר לה: "נשקי אותי עוד פעם". אבל ידעתי שהיא תגיב בעצב, כי אותו ויתור שהיתה מוותרת לעצבותי והתרגשותי, בבואה לנשק אותי – היה מעצבן את אבי, בעיניו זה היה טכס חסר טעם, ולכן הייתי נמנע...

אותה נשיקה היתה מעניקה לי כל כך הרבה שקט נפשי, ומשאירה אצלי את הטעם העמוק של נוכחותה (מתוך ספרו "בעקבות הזמן האבוד", חלק ראשון "בצד של סוואן", מרסל פרוסט, Marcel Proust, תרלא-תרפב, ספר חצי אוטוביוגרפיה חצי דמיון. בגיל 36, הוא איבד את אמו, וכתב על מסירות נפשה עבור ילדה, יצירת אווירה חמה ושקטה, שהיו חיוניות לאופיו העדין. כאשר לו, הוא היה מלא אהבה בוערת כלפיה. בגיל 14, הוא כתב ביומנו האישי: "מה זו מצוקה"? – "להיפרד מאמא").