לך להיות קצין

לך להיות קצין. זה תמיד נכון. ועכשיו, יותר מתמיד. כי הרבה קצינים בדרגת ביניים עוזבים את הצבא. אכן, לפעמים קשה להיעדר מן הבית. ולפעמים אפשר להרוויח יותר כסף באזרחות.

אך על כל אלה יש תשובה בשתי מילים: מסירות נפש.

בלי מסירות נפש, לא היה בניין הארץ, לא הייתה שיבת ציון, לא הייתה הקמת המדינה, לא היו ניצחונות צה"ל. לא היה כלום.

אולי יש קצינים שעוזבים כי יש גם צעירים שלא רוצים להתגייס כלל. ואולי הם לא רוצים להתגייס, כי יש זליפה למדינת כל אזרחיה, מדינה של יהודים וגויים, מדינה לא יהודית, מדינה לא לאומית – אז מה הטעם למסור את הנפש.

אך נירגע. מחלות רבות עברו עלינו. מחלות מוסריות, רוחניות, תרבותיות. ובסוף התגברנו.

לכן, זה הזמן לחזור על דברים פשוטים, כל כך פשוטים שלפעמים הם נשכחים: למה אנו מתגייסים לצה"ל? שלוש סיבות.

א', להציל את עם ישראל. אל תעמוד על דם רעך. זה לא סוד שיש מאות מיליונים של ערבים מסביבנו שרוצים לכלותנו. וגם בתוכנו. וזה לא סוד שפוגרומים רבים עברו עלינו, ועוד השואה הנוראה.

ב', להציל את ארץ ישראל. וירשתם את הארץ. זה לא סוד שיש מאות מיליונים של ערבים מסביבנו שרוצים לקחת ממנו את ארצנו. כאילו אין להם די ארצות. כאילו אין זו ארצנו.

ג', קידוש השם. כאשר גויים הורגים אותנו, חומסים, אונסים, מגרשים – זה חילול השם. אבל כאשר אנו משיבים מלחמה שערה להכות שוק על ירך, זה קידוש השם.

מעניין, לא כתוב בפירוש בתורה: לך לצבא. הסיבה פשוטה. האם התורה ניתנה לטיפשים לא מוסריים, או לחכמים מוסריים? לחכמים מוסריים, כדי לרוממם עוד יותר. ואם תאמר להם ללכת לצבא, - זה יהיה עלבון לחכמה ולמוסר. זה פשוט מאוד. אדם שלא הולך לצבא, לא סופרים אותו. כל מפקד בתורה: מבן עשרים שנה ומעלה, כל יוצא צבא בישראל.

אנו אנשים מאוד שונים בארצנו: דתיים, חילוניים, חרדים, לאומיים, שמאלניים, ימניים, אשכנזים, ספרדים, תימנים, אתיופים ועוד. ומה הדבר המחבר בינינו: ארצנו, מדינתנו, צבאנו.

ללכת לצבא, זו מצוה. להיות קצין, זו חומרה.

נכון, זו מסירות נפש, אך עד היום הזה, כל מי שמסר נפשו, לא הפסיד, רק הרוויח.

,