כולנו חוה אמנו

ודאי שכולנו לא חוה אמנו. לעומתה, אנחנו אפס אפסים, אפילו לא גרגיר אבק. מי יכול להשתוות לאם כל חי, אשר היתה נביאה ושומעת דבר ד', ונבואתה לפני החטא, היתה גבוהה מזו של משה רבנו.

אם כן, כיצד חטאה? אלא יש חטאים שלנו הקטנים ויש חטאים של ענקי עולם. יש טעות של ילד בכיתה א ויש טעות של הסנהדרין. אותו ילד בכיתה א, לעולם לא יבין את טעות הסנהדרין, שלעומתו הוא בערפל עליון.

לכן, חלילה לנו מגאווה טיפשית לומר שכולנו חוה אמנו, אלא נוכל לומר שאנו ניצוץ קלוש מאורה של חוה אמנו. אכן, כל מה שנדבר בהמשך על חטא חוה אמנו, אין זה מצידה חלילה, אלא בצידנו, מה אנחנו יכולים להבין עבורנו. רק נזכיר שיש עובדי עבודה זרה שפיתחו עקב חטא זה מיזוגניה, שנאת נשים. די בכך להבין שהנצרות היא שקר וכזב מתועב.

אם כן, לענייננו, למדרגתנו, זה כאילו חוה אמנו קרועה בין שתי עולמות, שתי דעות: ד' והנחש, הוא השטן, הוא היצר הרע. ד' אומר: אל תאכלו מן העץ הזה, פן תמותון. השטן אומר: תאכלו, אז תהיו כאלוהים יודעי טוב ורע, ובכלל לא תמותון. התלבטות קשה. אך בכל זאת אפשר להכריע. תמותון ולא תמותון, שקולים, זה כנגד זה. אך תמורת הימנעות ד' אינו מבטיח כלום, מה שאין זה השטן, שמבטיח להיות כאלוהים.

שמא תאמרו: אבל כי הוא ד', והשטן הוא השטן! לא כל כך פשוט, כי השטן מתחפש, הוא מרמה. הוא מציג את עצמו רוצה לטובתנו, ומציג את האל כאינטרסנטי, מוטה, דואג לעצמו, הוא מפחד שאם נאכל נהיה אלוהים כמותו. השטן טוען: הדת היא אופיום ההמונים.

בכל זאת, נשאר היסוס, שהרי למות אינו נעים, אז למה להיכנס לספק. אלא שלשטן יש בעל ברית עצום. חז"ל אומרים במדרש, שלא הנחש דיבר אלא רוכבו, שהנחש הזה היה גבוה כמו גמל, ועליו היה רוכב שדיבר. אם כן, מיהו הגמל הזה? הרמב"ם מסביר בתחילת חלק ב של מורה נבוכים, שהרוכב הוא היצר הרע, והגמל הוא הדמיון. עכשיו הכל מובן, השטן מפתה את האדם בעזרת הדמיון, הדמיון בונה אמת חלופית ומציג אותו כאמת האמיתית.

והנה להפתעתנו, לכאורה השטן צדק. הם אכלו ולא מתו. אי אפשר להכחיש עובדות. במדע רציונלי, העובדות הן המכריעות נגד כל מיני תיאוריות. אך כמובן, אין זה נכון. ודאי שעובדות קובעות. אך יש גם פירוש העובדות. נכון שאם תאכלו, תמותו. אך לא הבנתם. אין הכוונה שתמותו מיד. אלא שתהפכו לבני תמותה, שמתים באחרית ימיהם, ומפסידים את הטובה העוצמה האינסופית לחיות לעולם.

עכשיו הכל מובן. כלומר מובן למדרגתנו. זהו פיתוי הפוסטמודרניזם: לא האל קובע מה טוב ומה רע, אתה קובע. יותר מזה, לא האל קובע שבכלל יש טוב ויש רע, אלא אתה קובע. לא האל קובע אם יש אל, אלא אתה קובע מה קיים ומה לא קיים. לא אדם בצלם אלוהים, אלא אלוהים בצלם האדם. לא האל קובע מה אמת ומה שקר, אתה קובע שבכלל אין אמת ושקר. טוב ורע אינם קיימים, אמת ושקר אינם קיימים, - הכל הבנייה חברתית.

ואנחנו תלמידי משה רבנו, אינינו מאמינים שניה אחת לנחש. הוא אומר שאם נאכל, נזכה לפקיחת עיניים. ואנו יודעים שד' הוא הפוקח עיוורים, ושיש להסתכל על הדברים איך שד' מסתכל, כי עין בעין יראו.

נכון הנחש הזה מאוד ערום. אבל אנחנו מנצחים את ערמומיותו על ידי תמימותנו. תמים תהיה עם ד' אלוהיך. תמימות אינה שטחיות, תמימות היא עומק של אמונה, של חכמה, של דעת.

נכון שהעץ מאוד מושך, נראה טוב למאכל, תאוה לעיניים ונחמד להשכיל – נרטיב חלופי לכל דבר. אך אנחנו הרבה יותר חכמים ממנו, ולא מתפתים. נכון שזה ניסיון ערמומי, אך אינינו שבויי דמיון. אינינו נגד הדמיון, גם הוא כח חיוני שנתן לנו רבונו של עולם, אך יש לטהרו על ידי השכל והאמונה.

אנו מאמינים בני מאמינים.