התבודדות

שאלה: האם יש מקום להתבודד ביהדות? או שזו מצוה חדשה?

תשובה: היא שייכת ליהדות. יש בה שלושה סוגים, שלוש מדרגות, המבוארות בספר מסילת ישרים: חשבון הנפש, התרחקות מן החברה, דבקות בד'.

א', חשבון נפש – במסילת ישרים, מידת הזהירות כלומר תכונת הנפש להתרחק מן הרע (פרק ג): כל אדם צריך לקבוע לו זמן קבוע להתבודד, למען עסוק בחשבון נפש.

ב', התרחקות מן החברה – כדי לא להיות מושפע, כדי לזכות במידת הפרישות, יש להתרחק מחברה, של שיחה ומשא ומתן, כדי להתמסר לעבודת ד' – כמובן לא להגזים (פרק יד), וכן כדי להסיר עיניו מענייני העולם ולהעביר חמדתה. וכן אמר דוד, "מי יתן לי אבר כיונה, אעופה ואשכונה, הנה ארחיק נדוד אלין במדבר סלה" (תהילים נה, ז-ח), וכך נהגו הנביאים אליהו ואלישע, והחכמים החסידים הראשונים, כדי להתרחק מהבלים (פ' טו).

ג', הדבקות בד' – כדי להגיע לחסידות, יתבודד בחדריו ויקדיש מחשבתו להתבונן על רוממותו יתברך (פ' כא). וכדי להגיע לקדושה, התבודדות, כדי שבעדר המטרידים, יוכל להידבק בד' (פ' כו).

בשביל אלה אין האדם חייב לגור במדבר, אלא יכול הוא להתבודד בחדריו. ואמר רבי שמשון מאוסטרופולי: טובה הפרישות עם הבריות והבדידות בתוך בני אדם. וכן כתב רבנו הרב צבי יהודה בספרו אור לנתיבתי.

גם מי שאינו יכול לנהוג כן כל חייו, אומר השל"ה שינהג כן פעם בשבוע, פעם בשבועיים, או פעם בחודש (מס' יומא).

וכבר כתב הרמב"ם שהנביאים היו נוהגים בהתבודדות, כדי להגיע לנבואה (הלכות יסודי התורה פ' ז), וכן על הצורך להתרחק מחברה שלילת (הלכות דעות פ' ו א-ב).

במיוחד האריך בזה, רבנו אברהם בן הרמב"ם בספרו "המספיק לעובדי ד'", בפרק האחרון. ההתבודדות החיצונית, מטרתה להגיע להתבוננות פנימית, שהיא היטהרות הלב מכל דבר מלבד ד' יתברך, "לב טהור ברא לי אלהים" (תהילים נא, יב), "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ" (שם שם כה), "דבקה נפשי אחריך" (שם סג, ט). כך נטו הנביאים ותלמידיהם, כדי להינצל מדברים שההמון שטוף בהם, כדי להתבונן בגדלות הבורא. יש התבודדות במדבר, ויש התבודדות חלקית של הסתגרות בבית. יש התבודדות לזמן ארוך ויש התבודדות לזמן קצר. אברהם אבינו נהג להתבודד, "ואני והנער נלכה" (בראשית כב, ה), וכן "ויצא יצחק לשוח בשדה" (שם כד, סג), יעקב אבינו היה עסוק ברעיית צאן המאפשרת התבודדות, וכן משה רבנו (שמות ג, א). אנשי דור המדבר, התגוררו הרחק ממקום ישוב ארבעים שנה, "לכתך אחרי במדבר ארץ לא זרועה" (ירמיה ב, ב), אליהו הנביא ואלישע הנביא התבודדו בהר הכרמל. וכן יעקב אבינו נהג להסתגר "איש תם יושב אוהלים" (בראשית כה, כז), יהושע בן נון לא מש מן האוהל, התבודד ארבעים יום לרגלי ההר, אליהו הנביא התבודד בעליית גג (מ"א יז, יט), וכן אלישע הנביא (מ"ב ד, לג). אהרן ובניו התבודדו במשכן (ויקרא א, לה). דוד המלך "אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי" (תהילים קא, ב) ועוד ועוד.

כמובן, התבודדות זו אין פירושה, ניתוק מכלל ישראל, ותמיד המתבודד העליון קשור לאומה, כדברי מרן הרב קוק: "האדם, שנשמתו מאירה בקרבו, מוכרח הוא להתבודד הרבה. החברה התדירית של אנשים אחרים, המגושמים על פי רוב נגדו גם ברוחניותם, מעממת את אורה הבהיר של נשמתו העליונה. ומתוך כך פעולתו החשובה מתמעטת, ובמקום ההטבה שהיה יכול להיטיב להחברה על ידי התבודדותו והרחקתו ממנה ברוב הזמנים, שגם אז יש שהיחש הרוחני לא יפסק, ונגד פניו יהיה כל הדור כולו, להתפלל בעדם, ולצייר את עילוים, את אוצר הטוב שבהם, יגרום לה נפילה על ידי נפילתו, מפני ההאפלה שהיא מאפילה את רוחניותו בקרבתם המטרדת" (אורות הקודש ג, רעא).