עשרה דרכים לקידוש החול

פתגם שגור אצל הלאומיים הדתיים שיש לקדש את החול, ושקידוש החול הוא אפילו יותר גבוה מהקודש. לכן אדם מטייל ורואה יצירתו הנפלאה של רבונו של עולם, כדי לקדש את החול. הוא עובד ומרוויח כסף כדי לקדש את החול. הוא אוכל, הוא שומע מוזיקה, הוא קורא ספרים – הכל לשם קידוש החול. מתוך כך, אין זה קריטי שהוא מקדיש זמן רב לכל עניני חול, וכמעט שלא לומד תורה, שהרי הוא מקדש את החול.

אכן מושג של קידוש החול נמצא בספרים שלנו, כגון בספר התניא פרק ז, ובמיוחד במסילת ישרים. וזה לשונו: "אפילו מעשיו הגשמיים חוזרחם להיות עניני קדושה" (פרק כו).

אז נשאר לנו לברר כיצד מגיעים לזה. שהרי בספר מסילת ישרים מבואר שכדי לקדש את הגשמי, יש להיות בעצמו קדוש. וזה קל להבין, שהרי כדי להעשיר, יש להיות בעצמו עשיר, כדי להחכים, יש להיות חכם, כדי לאמץ, יש להיות אמיץ. זה נעשה באופן טבעי, וכן לענייננו: "ענין הקדושה הוא שיהיה האדם דבק כל כך באלהיו, עד שבשום מעשה אשר יעשה, לא יפרד ולא יזוז ממנו יתברך".

אם כן, כיצד נגיע לקדושה? יש עשרה דרכים, או ליתר דיוק, עשרה שלבים, המבוארים בספר מסילת ישרים, ואלו הם:

1, הזהירות: זהירות והימנעות מעבירות.

2, הזריזות: זריזות וקיום מצוות.

3, נקיות: נקיות גמורה מכל חטא ומכל מידה רעה.

4, פרישות: פרישות והתרחקות מכל דבר שהוא אמנם מותר, אך עלול לנטות לאיסור.

5, טהרה: טהרת הכוונה, ועשיית הכל לשם שמים.

6, חסידות: עבודת ד' מתוך אהבת ד', כולל חסד לבריות.

7, ענווה: ביטול ערך עצמו ובריחה ממעמד.

8, יראת חטא: יראת הרוממות מתוך הרגשה שהוא נמצא מול ד'.

9, ומכאן לקדושה. א. פרישות רבה.

10, ב. התבודדות מאנשים המתענינים בחומריות, ודבקות ברוממותו יתברך.

כיון שהרמח"ל מדגיש פעמיים את הפרישות: "רוב הפרישה", "הפרישה הרבה" – יש צורך לפרט מהי הפרישות הזו.

אכן בפרק על הפרישות, הרמח"ל מפרט אותה לשלושה חלקים:

א', פרישות בהנאות, כלומר לקחת מן העולם הזה רק את ההכרחי, והוא חוזר על זה בפרק על הקדושה, שהוא אינו לוקח מן העולם החומרי אלה את הכרחי.

ב', פרישות בדינים, כלומר תמיד להחמיר.

ג', פרישות בהתנהגות, כלומר היבדלות מן החברה שמושכת אותו לכיוון הפוך.

ואחרי כל עשרת השלבים, הקדושה היא מתנה מרבונו של עולם, אחרי שהאדם עשה ככל אשר יוכל להשתדל (פרק כו).

אם כן, ברור מראש, שאנו הדלים, רחוקים כמרחק מזרח ממערב, ממידת הקדושה, ולכן גם אינינו שייכים למדרגת קידוש החול או קידוש החומר. אלא הלוואי היינו זוכים למדרגה הראשונה, שהיא הזהירות, כלומר שלא לחטוא.

ולכן, כאשר אנו הקטנים מדברים על קידוש החול, הרי זה מס שפתיים ורמיית הזולת או רמייה עצמית. אדרבה, עלינו להבין עוד ועוד את היסוד העצום: המבדיל בין קודש לחול.

אולי נוכל להתקרב למדרגת לשם שמים. למשל אדם שעובד לפרנסתו, זה חול. כמובן זה מותר וזה הכרח, אבל זה חול. אך אם הוא עושה זאת כדי לפרנס אשתו וילדיו, יתכן שזה לשם שמים. או שהוא לומד במיוחד מקצוע מסויים, כדי לחזק את מדינת ישראל, אך שוב אין לרמות את עצמו. או שהוא פותח מפעל גדול, במטרה לפרנס עניים, כפי שמביא המשנה ברורה בפרק מהשולחן ערוך: "שכל כוונותיו יהיה לשם שמים" (רלא). בל נטעה, תכונה נפשית קבועה של עשיית הכל לשם שמים, היא מדרגה גבוהה מאוד, כדברי הרמב"ם בשמונה פרקים בפרק חמישי, שזו מדרגה הקרובה לנבואה. הרי במסילת ישרים, אותה מידה של לשם שמים הנקראת טהרה באה אחרי זהירות, זריזות, נקיות ופרישות. על כל פנים, טהרה היא עוד לא קדושה, יש באמצע כמה שלבים: חסידות, ענווה, יראת חטא.

זאת ועוד, בסוף מורה נבוכים, הרמב"ם כותב שאף הנביאים לא עשו כל מעשיהם לשם שמים, כגון שלפעמים הם אכלו, כי היו רעבים, וישנו כי היו עייפים, ורק ארבעה אנשים היו במצב תמידי של לשם שמים: אברהם אבינו, יצחק אבינו, יעקב אבינו ומשה רבנו.

ואנו הדלים, עבודתנו היא לא לעשות עבירות, לקיים מצוות ולהיות נקי מכל מידה רעה, שעל ידי זה, אנו נקראים נקיים או צדיקים, וזה מדרגה גבוהה מאוד, הלוואי שנזכה.

ובכל זאת, יש לנו, הקטנים, נתיב לקדש את החול, והוא המצוות. למשל ציצית היא חוטים ההופכים לדבר קדוש. כסף לצדקה הוא חומר שהופך לחסד, וכן הלאה. חייל שיורה על אויב כדי להגן על עם ישראל וארץ ישראל, הופך את הנשק לכלי של מצוה. אפילו אדם שמתגבר על יצרו ואינו חוטא, הופך אותו דבר אסור לקיום מצוה.

הרי אנשים מתחלקים לשלושה חלקים. כאשר הנשמה יורדת לגוף, היא במלכוד קשה מאוד. רוב האנשים שבויים בחומר וחוטאים, מה שנקרא טומאה. יחידים מצליחים להחזיק מעמד ללא חטא, מה שנקרא טהרה. ויחידי יחידים לוקחים את הגוף שבי לעבודת ד', מה שנקרא קדושה.

יוצא שבכל מצוה, על אף שנעשית בענינים של חול, האדם נוגע לקדושה, כלשון הברכה "אשר קדשנו במצוותיו". כמובן, לא בגלל מצוה אחת הוא כבר במדרגת קדוש, אבל הוא הולך ומתקדש.

לכן, כאשר אנו מדברים על קידוש החול, צריך קצת ענווה וקצת שכל. והרבה מסירות נפש לזכות למידת הנקיות.