מי שברך - הוא חובה?

ש: בבתי כנסת בשבת וגם בחול, נוהגים לומר מי שברך בין עולה לעולה וכן אחרי הקריאה. וברבים מהם, הציבור אז מפטפט. ויש גם טרחא דציבורא. אולי לבטל?

ת: ודאי, אם יש ברירה בין ביטול מי שברך לבין פטפוט, ביטול עדיף. כי מי שברך הוא מנהג בעלמא, והפטפוט הוא עוון חמור.

ש: אבל יש לו מקור קדום?

ת: כן. מנהגי מהרי"ל קריאת התורה. וכן באור זרוע.

ש: כנראה שאז לא פטפטו. אבל מה עם טרחא דציבורא?

ת: אם הציבור יושב בשקט ומקשיב, סימן שניחא לו בזה, ואין טרחא דציבורא. אם לא, יש לקצר כמה שאפשר. בהרבה מקומות נהגו ששליח הציבור אומר מי שברך לחולים בלי לציין שמם ולחכות, ואז כל אחד אומר בלחש שמו של החולה הקרוב אל לבו.

ש: שאלה חשובה: וכי מי שברך דיו לרפא? או להביא כל ברכה אחרת?

ת: כמו כל תפילה. תפילה אינה קסם, אבל ודאי היא פועלת, בין תפילה שאדם מתפלל על עצמו, בין שמתפלל על אחרים.

ש: אם כך, כשאומרים מהר מי שברך, ואף אחד לא מקשיב ולא מתכוון להתפלל, כולל שליח הציבור שאומר כן מתוך שגרה, אז אין ערך.

ת: נכון מאוד. היה עדיף לדלג.

ש: אבל אם מכוונים, האם עליה לתורה היא זכות כל כך גדולה, עד כדי כך שאומרים: ...הוא יברך פלוני בעבור שעלה לתורה. ובשכר זה, הקדוש ברוך הוא ישמרהו ויצילהו מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה וישלח הצלחה בכל מעשה ידיו...?

ת: כל מצוה מביאה ברכה. ודאי שיש מצוות יותר גדולות לאין ערוך מאשר עליה לתורה, כגון חייל, או אחות בית חולים, או אמא, או מורה. וכמובן, הקדוש ברוך הוא יודע ושולח ברכה בלי שנזכיר לו במי שברך.

ש: יש אפילו נוסח... הוא יברך את פלוני... בעבור שפלוני ציוה לברכו. וכי אדם יכול לצוות על ד'?!

ת: אכן. זה מוזר. יש כמאה נוסחאות מי שברך ואינינו יודעים מי חברם.

ש: יש נוסח התוספות יום טוב על מי ששומר פיו ולשונו שלא לדבר בעת התפילה.

ת: זו ודאי מצוה גדולה, כמו שזו עבירה גדולה לדבר, ומגיעה לו ברכה מן השמים.

ש: חתן?

ת: מצוה גדולה להתחתן.

ש: ובר מצוה?

ת: הרי עתה הוא נכנס בכל המצוות.

ש: האם מי שברך לחולה מותר, שהרי שבת היא מלזעוק?

ת: חולה מסוכן, עיין רמ"א (או"ח רפח, י – מ"צ). ושאר חולים, אז נוסח רגיל.

ש: ומי שתרם כסף, מגיע לו מי שברך?

ת: כן. צדקה היא מצוה גדולה. כמובן זה נאמר אם תרם סכום משמעותי ולא כמה גרושים. בעל התניא היה שולח כל חודש כסף ליהודי ארץ ישראל העניים. פעם היה משבר כלכלי גדול ברוסיה, ולא היה כסף לשלוח. אז הוא אמר ליהודים למכור נכסיהם ולשלוח את הכסף. על זה, מגיע מי שברך.

ש: ומי שתורם לבית הכנסת?

ת: כנ"ל. אם זה בית כנסת עני וזה סכום גדול. זה הכלל, לא לומר מי שברך סתם כשגרת דיבור. ועיין כמה פרטים בפסקי תשובות (רפח אות יא. רפד אות טו-יח-יט – מ"צ).

ש: אבל לקצר מי שברך לא עלול להתפרש כמהלך רפורמי?

ת: אנו לא יותר צדיקים מהריעב"ץ שאמר לקצר את המי שברך לחולים כי שבת ניתן לעונג (שאילת יעב"ץ סד – מ"צ).

ש: מה המקור לכך שאדם יכול להתפלל על חברו?

ת: מילתא דפשיטא. גם מוזכר בשולחן ערוך, שמי שיש לו חולה בביתו ילך אל חכם העיר ויבקש עליו רחמים (רמ"א יו"ד שלה, י – מ"צ).

ש: למה דווקא חכם העיר ולא כל חכם?

ת: כי הוא מכיר אותו, ומתפלל מקירות ליבו.