מצוות ומעשים טובים לעילוי נשמות

[שכתוב ועריכה: דוד בן שושן - לעילוי נשמת דוד חי מחלוף בן רפאל

והרב מרדכי ציון]

שאלה: סוגיה הכבדה: איך פועל עילוי הנשמה על ידי העברת זכויות של בניו, בנותיו, קרוביו ותלמידיו של אדם? וכי אדם שנידון למאסר יכול להינצל על ידי מעשה טוב שיעשה חברו?

תשובה: ספר חסידים: לעילוי נשמת

בספר חסידים, כתוב: "כפר לעמך ישראל אשר פדית ד' אמרו ראויה כפרה זו שתכפר אף על יוצאי מצרים כלומר על כל המתים שיצאו ממצרים. ואיך יכול המעשה לכפר על מי שלא עשאה בחייו והלא חטאת שמתו בעליה למיתה אזלא שאין כפרה לאחר מיתה כי בחבלי מות האדם נתכפרו לו עונותיו? אלא כך אמר הקדוש ברוך הוא ברא מזכי אבא כגון שהאב חוטא ונותן את בנו ללמוד תורה ומעשים טובים הואיל וע"י האב זכה הבן ברא מזכה אבא ואם האבות צוו לבנים לעשות דברים לאחר מותן הרי כשעשו הבנים כאלו יעשו האבות" (ספר חסידים, הוצאת הרב מרגליות סימן תתשעא).

הבן יכול לזכות את אביו. הבן למד תורה בזכות האב, שמשלם לו שכר לימוד, ושולח אותו ללמוד ולא לעבוד. בכך שכר הלימוד של הבן מגיע גם לאב. כמו כן, אם האב נותן ירושה, ומבקש שייתן צדקה מהירושה, והם נותנים לאחר מותו, זה כאילו שהוא בעצמו נתן, ונוספת לו זכות. כל זאת במקרה שהאב אהב את הצדקה, ורצה לתת צדקה, לכן זה מועיל.

אך במקום אחר כותב ספר חסידים: "ואם לא למד ולא עשה שלא זכה במצות ובמעשים טובים אם לא נתן בחייו או לא נתן ממונו בחייו ביד נאמן לתת לאחר מותו. אילו היה אחרים נותנים בשבילו בית מלא זהב בשביל המת לא יועיל זה זוכה וזה נהנה אינו מועיל כי אילו היה כן מה הפסיד הרשע הרי נהנה בעולם הזה ולעתיד ירש גן עדן בטורח של זה" (תריא). כלומר, אם בחייו, האדם רק נהנה מהחיים, ולא תרם כלום, זה מראה שלא היה אכפת לו מהצדקה, ולא ציווה לאף אחד לתת צדקה. לכן מה שיעשו הבנים, לא יועיל לו בעולם הבא. אבל, ממשיך ספר חסידים: "אם זכה וכמו כן עשה עבירות, יכול החי בשבילו להתענות או להתפלל שימעטו פורענותו כנגד מה שהחי מקבל פורענות וצדקה למעט פורענותו או להרבות פורענותו כנגד העבירות, אם לאחר מיתה יכול לומר אני אקבל עלי שום צער כדי להוציאו זה דווקא אם זכה וחטא" (שם). כלומר, אם זכה האדם במצוות בעולם הזה אבל גם עשה עבירות, אז המעשה של הבנים מועיל, כי מסתמא התכוון לעשות כן בחייו, שהיה רובו בצדקות.

במקום אחר מביא ספר חסידים: "מי שמת כשהוא רשע אין דרך להתפלל עליו כדי שיזכה עם הצדיקים כי אותה תפלה אינה מועלת כלום לפי ששכר שראוי לצדיקים אינו אלא הטורח והעסק שעסקו וסבלו בעשיית המצות והתאפקו והתחזקו מעבירות אבל מי שהלך אחר תאוותו להתעדן בעבירות, היאך יתכן שיהא לו חלק טוב. ודאי מבוטל ורחוק מן הדעת" (תרה). אם אדם שנהנה ולא מסר את הנפש, אז מישהו אחר יתפלל ויעלה אותו? לא יוכל להיות.

[ועיין זוהר חדש על רות, פרק שני, הסיפור על רבי נחום הפקולי, מובא גם בספר "שמירת הלשון", שער התורה פרק ז]

מכירת עבירות

הג"ר ראובן מרגליות, בהערותיו 'חסדי עולם' בסוף ספר חסידים, דן בשאלה נוספת, שגם קשורה לשאלה שלנו: "נשאלתי באיש אחד, שקנה מחברו עונשי עברות, שעשה המוכר. ונתן על זה שטר כתוב וחתום, שמקבל על עצמו העונש, באיזה אופן שיהיה. ובעד זה קיבל סכום מסוים, אם הועיל קניין בכהאי גוונא"?

הוא משיב שהשאלה אם אדם יכול למכור את העולם הבא שלו, כבר נשאלה בבית מדרשו של רב האי גאון. השיב רב האי גאון: "דברים אלו דברי הבל הם, שאין לסמוך עליהם, ואיך עלה על לב כי פלוני יקבל שכר על מעשים טובים שעשה חברו?! והלא הכתוב אומר 'צדקת הצדק עליו תהיה' וכן 'רשעת הרשע עליו תהיה' (יחזקאל יח, כ). כשם שאין אדם נתפס בעוון זולתו, כך אין אדם זוכה בזכות זולתו. וכי מתן שכר של מצוה דבר שיישאהו אדם בחיקו ויכול להעבירו לזולתו?! ומביא רב האי גאון הוכחה לדבריו מהגמרא במסכת סוטה (כא, א). הלל ושבנא אחים היו. הלל עסק בתורה, ושבנא עשה עסקים. אמר שבנא להלל: נחלוק זכויות. יצאה בת קול: "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו". כלומר, אי אפשר לעשות הסכם כזה (מובא בשו"ת מהר"ם אלשקר ס' קא ובאורחות חיים להר"א מלוניל ובתשובות הגאונים קושטא רע"ו).

בנוסף לרב האי גאון, גם רב שרירא גאון כתב שדבר זה בלתי אפשרי. לפי שאין מעלתו, גדולתו והנאתו של האדם מזיו השכינה אלא לפי מעשיו. אפילו כל צדיקי עולם יבקשו על אדם רחמים ויעשו מעשים טובים לזכותו, לא יועילו לו בכך מאומה.

אצל הנוצרים הקתולים, דבר זה היה מקובל. אדם ביצע עבירה, הגיע לכנסיה, שילם כסף והכומר ביטל לו את העבירה. לכל עבירה היה מחיר אחר, לפי חומרתה. כך הכנסייה הלכה והתעשרה. עד שקמו הפרוטסטנטים ויצאו כנגד דבר זה.

עוד כתב רבי אברהם בן ר' חייא הנשיא: "כל החושב על מעשה בנו ובני עמו שהם עושים בגללו אחר מותו ומתפללים בעדו, שהם מועילים לו. מחשבות בדויות המה ותוחלת שווא בעיני כל החכמים ולא מצינו בכל התורה מקום שנוכל להבין ממנו שמעשה החי בעולם הזה יהיה מזכה את המתים" (הגיון הנפש לב ע"א).

על דברים אלו יש קושיות ממספר מקומות בגמרא. נביא את חלקם:

א', קושיא: הגמרא שואלת: מפני מה לא מנו את אמון בין המלכים שאין להם חלק לעולם הבא, הרי הוא עשה הרבה דברים רעים? מתרצת הגמרא: מפני כבודו של בנו יאשיהו המלך, שהיה צדיק (סנהדרין קד, א). כלומר הבן מזכה את האב, זה נחשב לאב זכות שהוליד בן צדיק. גמרא זו סותרת לכאורה את דברי הגאונים?

בדומה לכך, מובא בגמרא שבתוך י"ב חודש למות אביו, אומר הבן "הריני כפרת משכבו" (קידושין לא, א), משמע שהבן מקל את עונשו של אביו?

תירוץ: כל זה דווקא בבן שהגיע להיות צדיק בזכות אביו. אביו שלחו ללמוד תורה. על ידי האב, זכה הבן ולכן מזכה את אביו. אף אם האב ביצע עבירות, יכול להיות שהייתה לו תשוקה לתורה שלא הצליח לממש אותה, והתוצאות הגיעו בבן, שכן הצליח לממש תשוקה זו. על כן הבן מזכה את אביו.

ב', קושיא: בבראשית רבה על הפסוק מפרשת וזאת הברכה: "שמח זבולון בצאתך ויששכר באוהליך" מוסבר: "שמח זבולון בצאתך", למה? "שיששכר באוהליך". שלך הן (-זכויות לימוד התורה של יששכר), שאתה מסייעו ליישב בהן" (צט, ט). נראה מהמדרש הזה שזבולון מקבל זכויות מהלימוד של יששכר?

תירוץ: כוונת הדברים היא שיששכר לומד תורה בזכות התמיכה של זבולון. אין זה דומה למעשים טובים שאדם עושה כדי לזכות את חברו, שאז אין לחברו שום קשר למעשים אלו.

בנוסף, הרמ"א (יו"ד רמו, א) והשלטי גיבורים מבדילים בין המצוות שהאדם כבר עשה, שאת זכויותיהן אינו יכול לחלק עם חברו, לבין המצוות שהאדם יעשה ע"י שחברו יעזור לו לעשותן, שאת זכויותיהן יכול לחלוק עם חברו. זהו החילוק בין הסכם הלל ושבנא הנ"ל, שאינו תקף, לבין הסכם יששכר וזבולון, שתקף. הסכם הלל ושבנא היה על העבר ולכן לא הועיל. אחר שהלל כבר למד תורה, לא יכול להיות שיבוא שבנא וייטול את השכר.

שאלה נוספת הקשורה לנושא, היא האם מועיל שמדליקים נר לעילוי נשמת המת?

תירוץ: המקור למנהג הדלקת הנר, הוא לפני שהיה חשמל, ואז היו מדליקים נרות כדי שיהיה אור בבית הכנסת ויוכלו ללמוד ולהתפלל שם. לכן בזכות אדם שתרם נר לבית הכנסת, היה אפשר ללמוד תורה, זה דבר גדול.

אך בימינו שיש חשמל המאיר את בית הכנסת, אין זה מועיל שמדליקים נר נוסף.

אמנם "נר ד' נשמת אדם" (משלי כ, כז), אך אין בהדלקת הנר שעושים היום הוספת קדושה וטהרה. יש גם מנהג להדליק נר לעילוי נשמת צדיקים – וכי רשב"י צריך שידליקו בשבילו נר?!

לכן רק אם אדם מדליק נר המוסיף עוד אור בבית הכנסת

ובזכותו אפשר ללמוד תורה ולהתפלל – ייתכן שזה מועיל לזכותיו, אך גם זה לא ברור.

הגר"א לא חיזק את המנהג להדליק נר נשמה ביום היארצייט (עיין שו"ת תשובות והנהגות להגר"מ שטרנבוך א, תשב).

מעשה נוסף שעושים, הוא להגיד שלימוד התורה שלי יהיה לעילוי נשמת פלוני אלמוני שאיני מכירו. לא ברור שזה מועיל. אם מדובר באחד שלימד אותי תורה, אז לימוד התורה שלי עכשיו הוא שלו, בא מכוחו, אז גם אם אינו אומר במפורש שהלימוד שלו יהיה לעילוי נשמתו, הוא יהיה לעילוי נשמתו.

כתוב שהאדם "עתיד ליתן דין וחשבון" – מפרש הגר"א דין זה מיידי וחשבון זה כמו הריבית. כלומר, ירבעם בן נבט עבד עבודה זרה והחטיא את כל העם בעבודה זרה. על כך שעבד עבודה זרה קיבל עונש – זה הדין. ועל כך שהחטיא את עם ישראל במשך דורות גם כן נענש – זה החשבון. על כל עבודה זרה שנעבדה הוא נענש. כך גם בזכויות: אם לימדתי תורה מישהו, בכל פעם שהוא ילמד אחרים את אשר לימדתיו, אקבל על כך אחוזים.

אפילו אם האדם הזה לא לימד אותי תורה, אבל על ידי שהסתכלתי על אישיותו ,הוספתי מידות טובות, ועכשיו אהיה אדם יותר טוב, זה יפעל לעילוי נשמתו. כי זו השפעה עקיפה שלו עליי.

מכל מקום, כל הקושיות אינן מזיזות את דברי שלושת הגאונים הנ"ל, שדבריהם דברי קבלה. לפעמים אין הלכה כדברי ראשון מסוים, כי נתעלמה ממנו גמרא מסוימת, אבל על הגאונים כמעט שאין אומרים כך, כי דבריהם דברי קבלה.

הגר"ר מרגליות מסיק, עם מקורות חריפים, שסוברים שאין מועילים מעשה היחיד לזכות את המתים, אלא אם כן, כאמור, הם בניו, בנותיו, תלמידיו וכדומה, המושפעים ממנו.

הוכחת מרן הרב קוק מבנות צלפחד

וכן כתב מרן הרב קוק על פרשת פנחס על בנות צלפחד. כתוב בתורה: "ותקרבנה בנות צלפחד בן חפר בן גלעד בן מכיר בן מנשה למשפחת מנשה בן יוסף ואלה שמות בנותיו מחלה נעה וחגלה ומלכה ותרצה. ותעמדנה לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאם וכל העדה פתח אהל מועד לאמר. אבינו מת במדבר והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על יהוה בעדת קרח כי בחטאו מת ובנים לא היו לו" (במדבר כז, א-ג).

יש לשאול כמה שאלות: א. למה בנות צלפחד מזכירות שאביהם מת בחטא? לכאורה זה לא נצרך, זה כביכול לשון הרע! שיגידו שמת, ודי. ב. למה הן מזכירות שהחטא לא קשור לעדת קרח? מה זה משנה? ג. מה העניין של "שם אבינו" בהקשר לנחלה? הרי הן רוצות נחלה, וזה לגיטימי, אך מה הקשר לשם האב?

אלא בנות צלפחד היו, כדברי חכמינו, צדקניות וחכמניות. הן היו צנועות מאוד, והסתפקו בבגדים מאוד פשוטים וצנועים, וזכו להתחתן עם תלמידי חכמים. הן לא רצו נחלה בשביל עצמם, לתועלת חומרית, אלא רצו לפעול לשם אביהם. אביהם הפסיד את המצוות התלויות בארץ, שהרי נפטר לפני הכניסה לארץ. לכן הצלת הנחלה תוסיף לו זכויות. כדברי מרן הרב קוק: "נראה שהם בצדקתם לא תבעו מצד [ענינם ב] עצם הנחלה, רק ענין הירושה יועיל כיון שיש להמוריש איזה יחש לזה, אם כן כל הדברים המתוקנים שיעשו בדבר נחלתו, ורצון השי"ת וכבוד שמים המתרבה, עולה למעלה בודאי להעלות נפש המוריש ובזה באו בטענה" (מובא בשיחות הרב צבי יהודה – במדבר עמ' 353). הן רצו להעלות את נשמת אביהם, המוריש את האדמה. ועכשיו מובן, שהזכירו את חטאו, כי צריך לעזור לו לעלות, ולכפר על מעשיו.

האם אפשר למשפחה להעביר זכויות, כגון לימוד ומצוות, לנפטר? האם אפשר למכור זכויות? הרי איש בחטאו יומת. זה תלוי, אם זה אדם צדיק, והוא רצה לקיים מצוות התלויות בארץ, אך מת לפני, אז צאצאיו מוציאים מן הכח אל הפועל את רצונו. כמו אדם, שרצה לתת צדקה, אך לא הספיק. לכן נותנים בשמו, לעילוי נשמתו. החשיבות לומר שצלפחד לא היה בעדת קרח, היא שהיה צדיק, ולא פרק עול, אלא מת בחטא אחר, כמו כל הבריות שחוטאות. הרי אדם רשע, שפורק עול, לא חשובות לו כלל הזכויות והמצוות בחייו, אז גם במותו, לא יהיה אכפת לו. ממשיך מרן הרב: "והקדימו שלא היה מעדת קורח שהם כפרו בעיקר מעיקרי הדת שהיא נבואת אדון הנביאים ע"ה ברשעתם, ובודאי לכיוצא בהם לא יועיל הטוב הנעשה ולא [י]רוחם. אבל הוא בחטאו הפרטי ודאי יועיל לו, ועוד לא על מַגָן [=לשוא] הזכירו שהיה בעל חטא, להורות שבודאי צריך על כל פנים תיקון ועלי', וע"י הירושה ועשיית המצות אשר תבאנה מכח ירושתו תתעלה נפשו במעלות הקודש. והקב"ה השיב שדברו נכונה, על כן כפל שיתן להם נחלה בתוך אחי אביהן ובאיזה אופן שיקראו העברת את נחלת אביהן להן כדי שיצא מזה התכלית נשאו נפשם" (שם).

ציבור לא מת

אלא הרב מרגליות ממשיך עם חידוש עצום: יחיד אחד לא יכול לכפר על יחיד שני, אבל ציבור - כן! עם ישראל יכול לכפר על דורות קודמים, שהרי זה אותו ציבור, כיון שציבור לא מת. ציבור אינו אוסף יחידים. אם אדם נדב קרבן ומת לפני שהקריב, אי אפשר להקריב קרבנו. אבל ציבור שנדב קרבן על אף שבין זמן הנדבה וזמן ההקרבה, ודאי אחד מישראל מת, עדיין אפשר להקריב את הקרבן! כי ציבור בהגדרתו לא מת. אחד מת אחד נולד, ולכן תמיד מתחלפים. הראיה מהגמרא בהוריות (פרק א ובתמורה): אמר ר"י הבאים משבי הגולה הקריבו עולות על ע"ז שעבדו בימי צדקיהו, ואין כפר למתים! (ותרצו בגמרא) כגמירי חטאת שמתו בעליה במיתה הני מילי ביחיד, אבל לא** בציבור**" (עיין באריכות משפט כהן סי' קכד עמ' רעד).

ניתן להבין את עניין הציבור על ידי הדילמה של ספינת תזאוס, שהיה נוסע יווני. הוא נסע בספינה, ולפתע קרש נרקב, החליפו את הקרש והמשיכו לשוט. עוד קרש נרקב, והחליפו. לבסוף החליפו את כל הקרשים. בא אחד, ועם כל הקרשים הישנים בנה ספינה. נשאלת השאלה, מהי הספינה המקורית? הראשונה או השניה? תשובה: אם מדברים על החומר, המקורית היא זאת עם הקרשים הישנים. אך אם מדובר על התפקיד של הספינה, על מהותה, זו הספינה החדשה! גם כך בציבור, למרות שאחד מת ואחד נולד, ובסוף כל הדור הישן מת, זה אותו ציבור.

אותו לימוד ניתן למצוא להבדיל במחלוקת רמב"ם וראב"ד בהלכות מקווה. אם מים מתלכלכים, ואין מאיפה להביא חדשים, משתמשים באוצר הזריעה. זהו בור שמחובר עם חור, בתוכו מינימום מים כשרים, ארבעים סאה. הבור אינו מתלכלך כי לא טובלים בו. מרוקנים את המקווה, מזרימים מים בבור הזריעה, הם נזרעים בבור, ונשפכים לבור הטבילה עד שכל המים המקוריים נשפכים. הראב"ד אומר שאין זה מועיל, כי אחרי זמן קצר כל המים המקוריים של הבור הלכו! לכן הוא פוסק שאפשר לעשות זאת עד חצי בור הזריעה. ברם פוסקים אחרים אומרים שמותר. המים נזרעים ונשפכים למקווה. גם פה נשאל: איפה המקווה המקורי? אם מדברים על המים המקוריים של בור הזריעה, הם מזמן נשפכו. אבל אם מדברים על הפונקציה של בור הזריעה, הבור הוא אותו הבור. שהרי מים הולכים, מים באים, והבור לעולם עומד (בעלי נפש שער המים. רמבם מקוואות ד ז. שך יו"ד רא ס"ק מא-סג. טוק יו"ד רא. דברי חיים מקוואות ד. חזו"א יו"ד מקוואות קכג).

אמנם תזאוס חי לפני הרמב"ם, אבל הסברה והמחלוקת הייתה אצל משה רבנו. לכן, אנו המקוריים ברעיון.

עוד דוגמא לעניין ציבור לא מת: כידוע העור של הגוף מתכלה, אז איך בפועל לא רואים זאת? אלא מתכלה, והעור החדש מתחלף וצומח. תוך שנה הכל מתחלף. לכן אמנם זה לא אותו עור, אבל בפועל העור נשאר אותו עור. אגב כך גם קורה בכל הגוף שמתחלף כולו, מלבד המוח. לכן גם גוף האדם מת ונולד, ונשאר אותו אדם. איפה הגוף המקורי? כמובן לא בביוב אלא שריר וקיים ועומד.

לכן לרבים יש כפרה, כי הם אותם הרבים. כלומר כאשר אדם מת, והיה נכלל בכלל ישראל, והכלל ממשיכים ועושים מצוות לעילוי נשמתו, מכיוון שכאמור הוא חלק מהכלל, הוא כביוכל לא מת! וממשיך בפועל מעצמו את אותן המצוות. ומובא שרבי עקיבא, אחרי שנטע פרי צדיק לרבים, והציל את הרבים, ואת המתים בתוכם שנכללים בתוך הציבור.