עת לאהוב (תש"פ–תשפ"ד)

זה הזמן לאהוב. בעצם, תמיד זה הזמן לאהוב. אבל בימים אלה של זכר חורבננו הלאומי, זה הזמן יותר מתמיד. כידוע, נחרבנו בגלל שנאת חינם, וניבנה על ידי אהבת חינם. מהי שנאת חינם ללא סיבה? וכי אדם עושה דבר כה חמור בלי סיבה? הסיבה היא: "הוא שונה ממני. אסור להיות שונה ממני, להתנהג לא כמוני, לדבר לא כמוני, לחשוב לא כמוני. אני בעד אחדות, בתנאי שזו אחדות כמוני. העולם מתחלך לשנים: אנחנו והם. אצלנו כל האמת, כל הצדק, כל היושר. ואצלם, הכל שקר, עוול וסירחון". עד כאן הצהרת אמונים של השונא בחינם.

ולעומת זאת – אהבת חינם, אהבה בלי סיבה. בכל זאת, מה הסיבה: "כי הוא כמוני. הוא יהודי. ואהבת לרעך כמוך, כי הוא כמוך. כמובן, יש חילוקי דעות, אך לא חילוקי לבבות. שנינו אחד. לכן כאשר אני חולק עליו, אני דומה לאדם המתלבט עם עצמו. זה הכלל: המשותף גדול לאין ערוך מהמפריד".

היזהר, אדם! אל תרשה לעצמך לבזות את הזולת בגלל סיבה טובה, כי אין סיבות טובות. פשוט מאוד, אדם הוא בצלם אלהים, אך יחד עם זה יש בו יצר הרע. יש המלאך שבאדם ויש הבהמה שבאדם. יש אצילות הנפש שבאדם ויש החיה שבאדם. יש ד"ר ג'קל שבאדם ויש מסטר הייד שבאדם. הזהר מאוד, אדם. אל תרמה את עצמך. למד לזהות יצר הרע של אלימות. היצר הזה נראה שוקט, אך יכול להתפרץ כל רגע. זכור, כאשר היו רק שני אנשים על פני כדור הארץ, אחרי חילופי דברים, אחד הרג את השני.

יצר האלימות לובש צורה ופושט צורה. הוא לא שקט ולא נח. מתחדש בכל יום. עתה הוא בנה לעצמו כר פעולה בו הוא מאוד נהנה: בריונות רשת. אותו אדם כה עדין, כה נחמד, כה מחייך, פתאום מול המסך, נהפך לחית טרף: קללות גסות, עלבונות, איומים, כאחרון הקלגסים. הרי זה דומה לסינדרום הנהג: אדם עדין נפש שלא יזיק לזבוב, ופתאום מול ההגה נעשה אלים ללא היכר. וקל וחומר ברשת, כיון שהכל בעילום שם, אז הוא מרשה לעצמו כל התפרצות סגנונית. כמובן, זה סימן שבפנימיותו, הוא לא נקי לגמרי. אך זאת ידענו מראש, ואין כאן הפתעה.

אך אין זה פותר אותנו מאחריות. עלינו לדעת שכל פירוד ופילוג דומה לנוסעים בספינה הגורמים לטביעתה, בגלל סכסוכים אלימים.

זאת אפשר ללמוד אפילו מגויים. במלחמות הפוּניות, אחרי שחניבעל מלך קרטגו הביס את הרומאים במכה ניצחת, הוא עשה טעות שלא שם מיד פניו אל רומא הבירה. אז הם ניצלו זאת כדי להתארגן. גייסו לצבא כל מיני אנשים מזולזלים על פי רוב: זרים, עבדים, אסירים וצעירים. הם קיבלו בתשואות לסנט את הגנרל שלהם, שהיה אשם במידה רבה בכוונה בתבוסה ושבחו אותו. הם אסרו לבטא ביקורת על מה שקרה. והענישו בהגליה את מי שהעיז לדבר רע, - לא בגלל שדאגו להלכות לשון הרע, אלא מפני שהבינו שסכסוכים יביאו לחורבן. קבל את האמת ממי שאמרה.

ומשל בשני פריצים שהשתכרו בבית מרזח, וכטוב ליבם ביין, החליטו לקיים בשבוע שלאחר מכן קרב דובים, המלווה בהימורים, כאשר כל אחד יביא דובו. אך כאשר הפריץ הגיע לאחוזתו, ופג יינו, נזכר שאין לו שום דוב. קרא ליהודי החצר וציוה עליו ללכת לשוק, לקנות פרוות דוב, והוא יהיה הדוב. כמובן, היהודי סירב, אך כיון שהאדון איים לגרש אותו ומשפחתו, הוא הסכים בל כרחו. באותו ערב הוא עמד מכורבל בפינה, רועד מפחד מול דוב אימתני, קופא על מקומו. אך המהמרים דחפו אותו אל עבר הדוב השני. כאשר עמד מולו, הבין שהגיעה שעתו האחרונה, ואמר: שמע ישראל ד' אלהינו. אז הדוב השני סיים: ד' אחד. אדם שרואה ביריב דמות דוב, ידע שגם הוא כן בעיניו. אך אף אחד אינו דוב, כולנו יהודים, כולנו חברים.

לסיום, בשורה טובה: בעם ישראל כל ההתפרצויות האלימות ברשת הן נדירות. הרוב הוא דומם, ויש גם מיעוט מאוד מחמיא. אשרינו. וזו תמונת כל עם ישראל. ב"ה יש בתוכנו הרבה אהבה, ואלו שאוחזים בשנאת חינם, הינם מיעוט זניח. אשרינו. אך אין להירדם בשמירה, יש לחסום את כל אלימי האינטרנט, ולפתוח אפיקים רחבים לכל עדיני הרשת.