האם אתם יודעים מה זו קלאפרשטיין

כנראה שאינכם יודעים מה זו קלאפרשטיין (Klapperstein), כלומר "אבן המרכלים". חבל מאוד. אם כן, ברפובליקת מילוז (Mulhouse) הישנה, שעכשיו שייכת לצרפת, זה היה עונשם של מוציא שם הרע. קשרו לצווארו אבן ששוקלת 12 ק"ג, הושיבו אותו על חמור, והוליכו אותו בעיר. ככה ייעשה לאיש אשר יוציא שם רע. האבן האוריגינלית נמצאת במוזיאון ההיסטורי של מילוז.

אכזרי?! להיפך. זה עונש סמלי לעומת עונשו בימות הביניים: סקילה.

כמובן, בימינו אין עונש סקילה על דיבורים כאלה הפוגעים בכבוד חברו. אך בכל זאת יש ענישה חמורה. בבלגיה , בית סוהר בין שמונה ימים לשנה. בקנדה עד חמש שנים.

במה דברים אמורים? רב אחד כתב שהחרדים ודומיהם מגזימים באיסור לשון הרע. ואלו טענותיו:

א', הרמב"ם מקדיש רק כמה סעיפים.

ב', השולחן ערוך כלל לא מזכיר.

ג', זו הנחיה מוסרית כללית של תיקון מידות יותר מאשר הלכה פסוקה.

ד', לכן הרמב"ם הכניס בהלכות דעות, כדוגמת הדרכות אכילה, שינה ושלל עצות רפואיות.

ה', לגבי פרטי הלכות אין מסורת יהודית ופסקי הלכות.

ו', החפץ חיים הוא שחידש לנסח הלכות לשון הרע, כמו הלכות תפילין, שבת וכשרות, כי עד ימיו אף אחד לא עשה זאת.

כמובן כל תלמיד צעיר יראה שכל זה לא נכון.

א', הרמב"ם הקדיש רק כמה סעיפים לאמונה בד', יראת ד', אהבת ד', יחוד ד'.

ב', בשולחן ערוך כלל לא הזכיר כל אלה.

ג', אם זו רק הנחיה כללית, אז למה הרמב"ם בכל זאת כתב הלכות פסוקות, ולמה רבינו יונה האריך בהן מאוד, וכן יש פרק בקיצור שולחן ערוך.

ד', גם בהלכות דעות, יש הלכות, כשמן "הלכות דעות", במספר אחת עשרה, מתוך תרי"ג מצוות.

ה', כל ההלכות מופיעות במשנה בקיצור נמרץ, מתרחבות מאוד בגמרא, מתבארות באופן כביר אצל הראשונים, וזוכות להתפרטות עצומה אצל רבותינו האחרונים. כך היא דרכה של תורה.

ו', אכן, הוא הראשון, אך יש לזכור כלל הגיוני פשוט: לכל דבר יש ראשון. לפני המשנה לא כתבו משנה. לפני הגמרא לא כתוב גמרא. וכן הלאה. אשרינו שזכינו.

אבל בדבר אחד אנו חייבים להודות: הלכות רכילות, לשון הרע והוצאות שם רע – לפני היותן הלכות, הן בבחינת דרך ארץ קדמה לתורה, כלומר בינה טבעית ומוסר טבעי.

לכן היתה במילוז קלאפרשטיין. וכבר בקוד הרומאי היתה חקיקה מחמירה בנדון, ומי שדיבר לשון הרע, היה נענש בהגליה – ולא מפני שהרומאים דאגו לטהרת הלשון, אלא מפני שהם הבינו שזה יהרוס את כל החברה.

לכן התורה באה להוסיף: א. אין זו רק הנהגה חברתית אלא ציווי אלהי ועבודת ד'. ב. אנו מחמירים יותר מאומות העולם. ג. אצלם זה מעורפל, ואצלנו זה מתפרט, כשאר העניינים.

בודאי שזה מחריב את החברה. כולם יודעים שבית ראשון נחרב בגלל שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה. ובית שני בגלל שנאת חינם שמצאה ביטוי בלשון הרע, כמבואר בהקדמת החפץ חיים. ואכן אמרו חז"ל שלשון הרע שקולה כשפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה, גם יחד. ועוד אמרו שהיא שקולה ככפירה בעיקר.

וכמובן, קשה מאוד לנאשם להתגונן, כפתגם העממי: "תוכיח שאין לך אחות" או כמו שהגדיר פרנסיס בייקון: "תשמיצו, תשמיצו, תמיד יישאר מזה משהו". המקום הכי גרוע הוא אנגליה, בה על המושמץ להביא הוכחה לחפותו. אז אם אתם רוצים להשמיץ בנוחיות, סעו ללונדון, וכבר כינו עיר זאת כ"תיירות ההשמצה", Libel Tourism. נקווה שלא כן הוא בבתי משפט אצלנו, אך כך הוא בתקשורת, שפעמים רבות מטילה דיקטטורה על בתי המשפט.

וברור שכל משמיץ מתגונן מאחורי הטענה שזו טובת הציבור, מה שנקרא אצלנו לשון הרע לתועלת. הוא רק שוכח שהחפץ חיים מנה שבעה תנאים כדי להתיר לשון הרע לתועלת. אין זה מפריע לו, כי כאמור לדעתו דבריו אינן מבוססים, אלא חידושים משלו. כנראה לא ראה שבהערותיו, הוא מבסס הכל עד הפרט הכי קטן . אבל, כידוע, לא ננעלו שערי התירוצים של המשמיצים.

אגב, החפץ חיים כתב ששמירת הלשון שייכת גם לילדים, ויש לחנכם לכך בכל תוקף (שו"ע או"ח סי' שמג).

וכבר הזהירנו שלמה המלך: "דברי נרגן (משמיץ) כמתלהמים, והם ירדו חדרי בטן, כסף סיגים מצופה (כמו ציפוי כסף) על חרש. שפתיים דולקים ולב רע. בשפתיו ינכר שונא (שלא יכירו מבחוץ) ובקרבו ישית מרמה. כי יחנן קולו (ידבר יפה), אל תאמן בו, כי שבע תועבות בלבו" (משלי כו, כב-כה).

ועוד אמרו חז"ל כי האומר לשון הרע, ראוי להשליכו לכלבים. ועוד אמרו שהפסוק "ארור מכה רעהו בסתר" (דברים כז, כד), מתייחס למספר לשון הרע. מי שמדבר לשון הרע נענש בצרעת. "זכור אשר עשה אלהיך למרים", ועיין על זה באריכות, הרמב"ם סוף הלכות טומאת צרעת.

אוי לנו, כמה התקשורת שלנו נכשלת בזה, וקל וחומר התקשורת האינטרנטית.

וכאמור, למספרי לשון הרע, יש שלל תירוצים ואינם אמת. וגם לו היה ספק שמותר, אז כידוע, ספק מן התורה להחמיר.

והרמב"ם כתב בהלכות דעות "עוון גדול הוא, וגורם להרוג נפשות רבות מישראל... הרי זה מחריב את העולם... אין לו חלק לעולם הבא".

לשון הרע הוא חטא אבל יותר מחטא, כי הוא הורס מעשה ד', כי הוא בנוי על שנאה, והוצאת שם רע היא בתו של השקר.

נזכיר שבע תנאים ללשון הרע לתועלת.

א', ראה בעצמו או התברר לו.

ב', לא יחליט מיד שזה רע, אלא יתבונן היטב.

ג', יוכיח קודם את החוטא בלשון רכה.

ד', לא יגדיל העוולה, אלא רק אמת.

ה', יכוון לתועלת ולא להנאתו.

ו', אם אפשר להגיע לתולעת בדרך אחרת, אסור.

ז', לא יגרום לו נזק יותר גדול מאם היו מעידים עליו בבית דין.

ואם כבר דיברנו על בית דין, נזכיר הסיפור של טוביה וזיגוד. טוביה חטא ובא זיגוד לבדו והעיד לפני בית דין על כך. ציוו להלקותו. הוא תמה: "טוביה חטא וזיגוד מינגד (לוקה)"?! כן, אמרו לו, כי אין ערך לעדות יחידי (פסחים קיג, ב).

בימינו אין מכים, אבל יש תקנת רב שרירא גאון לנדות עד שיפייס (רא"ש ב"ק ח, ד), וכן קנס (שו"ת הרא"ש קא, ט).

אמר דוד המלך: "ד' מי יגור באוהלך, מי ישכון בהר קדשך, הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו, לא רגל על לשונו" (תהילים טו, א-ב).

וכן נהג דוד. כידוע, "ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד ויאהבהו יהונתן כנפשו" (שמואל א יח, א). על מה? אלא כאשר דוד חזר מהכות גולית, שאול שאל: "בן מי זה הנער"? (שם כה). והרי הוא ידע היטב מי הוא, כיון שהיה בא לנגן לפניו (שם טז, כג). יתר על כן, שאול מאוד העריך אותו, "ויאהבו מאוד ויהי לו נושא כליו" (שם כא). אלא שחרה מאוד לשאול שהוא לא היה זה שהרג את גולית אלא דוד, לכן הפגין זלזול . כמובן הרוח הרעה ששרתה על שאול היתה סוד שמור היטב במדינה. ובל נשכח שאז דוד כבר נמשח למלך על ידי שמואל הנביא (שם טז, יג). לכן היה לו עתה פתרון להפיל כסא שאול ולשבת עליו. ישיב למלך: הרי אני המנגן בפני המלך. הסוד היה מתגלה, וכסא שאול היה נופל. עמד שם יהונתן מלא פחד שדוד יגלה את האמת. והנה שאול שאל אותו: מי אתה הנער? הוא ענה: "דוד בן עבדך ישי בית הלחמי". עד כאן! לא הוסיף דבר! "ויהי ככלותו לדבר" – הוא שתק על אף שהיה לו מה לדבר. לכן "נפש יהונתן נקשרה בנפש דוד ויאהבהו יהונתן כנפשו" (שם יז, נה. יח, א).