אחים אנחנו (תש"פ–תשפ"ד)

בל נשכח את העיקר: אחים אנחנו.

גם כאשר יש סערות פוליטיות, חילוקי דעות ציבוריים חריפים – אחים אנחנו.

גם כאשר יש הפגנות לגיטימיות – אחים אנחנו.

גם כאשר חלק מהציבור מרגיש מנושל ומאוכזב ולוחם על דעתו – אחים אנחנו.

הערבים מבחוץ ומבפנים הדורשים את רעתנו, ונתמכים במישרים ובעקיפין על ידי כל מיני עמים בעולם, הם אויבנו – אבל אנחנו, אחים אנחנו.

אכן יש לנו אויבים, ולכן יותר מתמיד, נזכור: אחים אנחנו.

אנו שונים, מאוד שונים, ימין ושמאל, דתי וחילוני, חרדי וציוני, ועוד ועוד, אבל לפני הכל, ואחרי הכל, ומעל הכל – אחים אנחנו.

כאשר אנו רבים בינינו, גויים מסביב מסתכלים עלינו כבתוך בית זכוכית, ושמחים מאוד על כך, הם קראו יוסף בן מתתיהו, שדברים כאלה הביאו חורבן פנימי, ולזה הם מצפים, - אך זה לא יקרה, כי אחים אנחנו.

נכון שאנו שונים, אבל אינינו שונאים. הרי אחים אנחנו.

מדינתנו היא גן עדן, גן עדן של אהבה ואחוה ושלום ורעות, אז בל נקלקל אותו, ונחליט תמיד: אחים אנחנו.

הרבה דברים לא מתוקנים במדינתנו, כל אחד לפי דעתו, אבל חילול השם הכי גדול, הוא כאשר אנו רבים בינינו. לא כן: אחים אנחנו.

אינינו שוכחים לרגע שהמשותף בינינו הינו יותר לאין ערוך מהמפריד, שהרי – אחים אנחנו.

אינינו מעליבים, אינינו מאיימים, אינינו מטיפים מוסר, אינינו עסוקים באיומים, בסחיטה רגשית, בהפגנות אלימות, כי אנחנו אוהבים, כי אחים אנחנו.

אנו זוכרים כל רגע, שצבאנו, אינו צבא טורקי או צבא בריטי, אלא צבאנו היקר, צבאנו האהוב, אנו אוהבים את מדיו, אנו אוהבים את מפקדיו, אנו אוהבים את חייליו, וזה ברור, אחים אנחנו.

כשאנו בעצמנו בצבא, אין כבר ימין ושמאל, אמצע וצדדים, אין כבר דתיים וחילונים, אין כבר מחיצות וחציצות, כולנו כאיש אחד ובלב אחד, עם אחד, מדינה אחת, צבא אחד, ואז אנו מכריזים בכל כוחנו: אחים אנחנו.