נגיף ערמומי בשם הפגנה

פרץ בתוך עמנו נגיף ערמומי שהתפשט כמגפה: מחלת ההפגנה. הפגנה רודפת הפגנה. הפגנה הולכת והפגנה באה, וההפגנה לעולם עומדת. אם נשאל את המפגין התמים, אחינו היקר: בעד מה בדיוק אתה מפגין, - הוא ישיב: בעד דמוקרטיה, נגד דיקטטורה. אכן נשמה טהורה. אבל אולי זה בדיוק להיפך. אולי יש עתה דיקטטורה סמויה של בג"ץ, פאשיזם של הבג"ץ, אולי הוא לא כל כך ציוני, לא כל כך בעד מדינה יהודית, אלא בעד מדינת כל אזרחיה, מדינה רב לאומית. אולי הוא מושך לכיוון זה. אולי הוא סובר שמדינה יהודית פוגעת באיזהו השקפה של שוויון. לא אולי, אלא ודאי.

אז נשאל שאלה נוקבת: איך אנשים טובים נפתים אחרי כאלה הבלים? התשובה פשוטה: שטיפת מוח. זאת תרומתו הייחודית של גבלס הנאצי לתעמולה: אם תחזרו ותשננו שקר מספיק פעמים, הוא יהפוך לאמת. דרך זו של קליטתו בתודעת הציבור נקראת היום "תעמולת גבלס".

בימינו, הדבר יותר קל לאין אונים, בגלל תקשורת ההמונים הענפה, בתוספת הרשתות החברתיות. מצליחים לשטות באומה, לרמות את האומה, לכשף את האומה על ידי מילים, על ידי Newspeak, שיחדש. זהו נביא השקר המודרני: זיהום תקשורתי. הוא יוצר אצל האדם חרדה, ואז הוא נסחף יומם וליל להפגנה. המביט בהפגנה, על פי רוב מלאה באלימות מילולית ואף פיזית, הפרעה לרבים, משתקת חיים, - ניצב מול מחזה מחריד המשיק לפסיכוזת המונים.

ובכל זאת, נשאלת השאלה: וכי לאנשים אין משהו יותר טוב לעשות בחייהם? וכאן באה התשובה הנוקבת, לא סימני המחלה, אלא סיבה המחלה. אפשר לתמצת אותה במילה אחת: הריק. אם תרצו, תקראו לזה חורבן הערכים. אם תרצו תקראו לזה פוסטמודרנה. אם תרצו, תקראו לזה בדידות וניכור. אם תרצו, תקראו לזה שבי מרוקן של האינטרנט והסמארטפון תמידי.

אבל בעולם אין ריק, הבור ריק, אין בו מים, אבל יש בו נחשים ועקרבים. יש דחף פנימי עצום למלא את הריק. אפשר למלא אותו בשעשועים שונים, בחוויות מרגשות, בעיסוקים מלהיבים, ולמה לא בהפגנות סוערות ורועשות.

כבר כתב על זה הפילוסוף פסקל Pascal לפני 400 שנה, במאמרו "הבידור": "הסיבה שאדם מתרוצץ בכל מיני עיסוקים, היא אחת, הוא אינו יכול לשבת בשקט בחדר. וזאת למה? כי גורלו הטבעי כה עלוב, שכאשר הוא מתחיל לחשוב עליו, הוא שוקע בעצבות, ושום דבר אינו מסוגל לנחמו. אפילו מלך, המשופע בכל הנאות העולם ועיסוקי העולם, אם יתחיל לחשוב על גורלו, ירגיש מסכן, יותר מסכן מקטן נתיניו שמשתעשע. לכן האדם מחפש כל מיני עיסוקים, לא מפני שהוא חושב שהם יביאו לו אושר, אלא הם יסיחו את דעתו, ממחשבותיו על עצמו. לכן אדם כל כך אוהב רעש ומהומה, ושעשוע והנאה. המלך מסובב משרתים הטורחים לשעשעו כל רגע, כדי שלא יהיה לו פנאי לחשוב על עצמו, כי אז יתעצב". עד כאן תמצית דבריו (עיין בספרי הדל "עולמות – אמונה ופילוסופיה" עמ' 495-489. ועיין דברי פסקל בצרפתית: http://www.penseesdepascal.fr/Divertissement/Divertissement4-moderne.php).

דברים פשוטים, דברים ישרים, דברים נשכחים, דברים מצערים.

אני הדל, בהיותי נער, הוכרחתי ללמוד ספרות זרה בבית ספר. ודאי בכל דבר, יש יותר טוב אצלנו. אך לפעמים, יש דברים מעניינים יוצאי דופן. אז לפני יותר משישים שנה, בהיותי בן 16, למדתי מאמר של הסופר פול ולרי, Paul Valery, שהוא הרצאה בשם דין וחשבון של השכל, Bilan de l'intelligence, שהוא נתן בשנת תרצ"ה, וזה מצא חן בעניי, אז שמרתי לעצמי, והנה כמה פסקאות מתוכו.

"העולם המודרני כולו עסוק בניצול יותר מועיל של אנרגיות הטבע. לא רק הוא מחפש אותן ומשתמש בהן, כדי לספק את צרכי החיים האמיתיים, אלא הוא מגדיל אותן, מגביר אותן, וממציא יש מאין דברים שלא היו קיימים ולא חלמו עליהם. בתרבות התעשייתית, ממציאים משהו, ואז ממציאים צורך שהוא ימלא. מזהמים אותנו בתשוקות שאין להן שורשים בנפשיותנו העמוקה. האדם המודרני נעשה שיכור מהפרזה: הפרזה במהירות, הפרזה באורות, הפרזה במשקאות, הפרזה בסמים, הפרזה ברשמים, הפרזה בגוונים, הפרזה בנפלאות, הפרזה בכל מיני פעלולים שהם תחת אצבעותיו של ילד. כל חיינו נעשים משועבדים להפרזות אלה, כמו לנגיף ערמומי. האדם מתרגל, לאותו רעל, דורש אותו, וכל יום, המנה היומית נראית לו בלתי מספקת.

בזמן רונסר Ronsard (פילוסוף לפני 500 שנה), העין היתה מסתפקת בנר פשוט. המלומדים באותה תקופה, כתבו בלילה, לאור חלש ומסכן, וחברו דברים מופלאים. היום העין דורשת מאות וואטים.

האוזן דורשת את כל עוצמות התזמורת, את הדיסוננס הכי אכזרי, מתרגלת לרעם המשאיות, לשריקות, לחריקות, לטרטור מכונות, ורוצה למצוא אותן במוזיקה של הקונצרטים.

האירועים התקשורתיים עצמם נדרשים כמזון יום-יומי מגרה. אם לא קרה איזה אסון בעולם, אנו מרגישים בבוקר ריק מסויים: "אין היום בעיתון שום דבר".

אנו מורעלים. הילדים מרגישים שספינה אף פעם לא די גדולה, מכונית לא די מהירה.

איבדנו את השלום הפנימי, את הפנאי העדין, בו האדם מיטהר מן העבר והעתיד, הפנאי שמחזיר לאדם את חירותו".

ראה: http://www.descolarisation.org/pdf/le-bilan-de-l-intelligence.pdf.

יש לראות את האמת פנים מול פנים: אנו חולים, העם חולה. אבל הוא יתרפא. הוא יתרפא מכח נשמתו הטהורה. השוכנת בכל אדם בישראל, מכל זרם שיהיה. הוא יתרפא גם בגלל שמול השוקת השבורה, הוא יבין שלא זו הדרך. ואז יפנה אל האור, אל הטוב, אל האושר. בפנימיותו הוא כבר פונה. נעזור כולנו, שאותו אור פנימי מהר יתגלה. נרבה אהבה הדדית, נרבה אמונה.