מה עמנו אשם

יש שאינם שבעי רצון מהחלטות הממשלה והכנסת. זה לגיטימי. זה קורה. זה קורה כמעט כל הזמן בכל המדינות הדמוקרטיות. השאלה היא כיצד נאבקים.

כלל גדול: לא על חשבון העם. העם אינו אשם. העם אינו בעסק.

לא אומרים: אנו הטייסים נשבות, אנו הרופאים הצבאיים נשבות. בכך מתנקמים בצבא ובעם.

משל לאדם שאינו שבע רצון שאשתו אינה נענית לכל דרישותיו, אז הוא לוקח את ילדיהם כערובה.

לא על ידי שמשדרים לעולם כולו, שאינינו דמוקרטיה, ובכך גורמים נזק לעם.

לא על ידי שמשדרים לעולם כולו, שכלכלתנו תקרוס, ובכך אכן גורמים נזק כלכלי.

לא בכך שמשדרים לעולם כולו שיש בתוכנו בקע ושסע, אז אויבינו משפשפים ידיהם בהנאה, מגבירים תוקפנותם, ורוצחים יהודים.

לא בכך שסותמים כבישים, ומכבידים על יהודים תמימים להגיע למחוז חפצם.

זה לגיטימי שיש ויכוח כיצד ליצור את האיזון בין הרשויות. מדינה ומדינה והאיזון שלה. והוא גם משתנה במדינות עצמם. אם כי האיזון המוצע, הוא הקיים בכמעט כל מדינות ה-OECD, אך זה לגיטימי לדרוש איזון אחר. השאלה היא כיצד.

האם על ידי הפגנות? הפגנות פרועות עם הבערת צמיגים? אנו מדינת הפגנות או מדינת ישראל. האם כך ננהל מדינתנו על ידי הפגנות בעד ונגד? האם המרבה להפגין – כי יש לו יותר מימון, יותר זמן, יותר פניות נפשית לכך – הוא יקבע.

לא. יש פתרון אחר: דמוקרטיה ייצוגית. לעם יש נציגיו בכנסת והם המכריעים. אם ההכרעה אינה מוצאת חן בעיני אנשים, זה לגיטימי, ויבצעו בחירות חוזרות. אמנם לא נעים שיש בחירות חוזרות ונשנות, אך זה קיים בהרבה מדינות, וזה אחד המחירים של הדמוקרטיה.

הרבה יהודים במדינתנו לא היו שבעי רצון מממשלה נשענת על ערבים, - שכידוע אינם אוהבי ישראל, אוהבי עם ישראל ומדינת ישראל, - תמורת כספים רבים וויתורים רבים, אך אותם יהודים לא התנקמו בעמנו האהוב.

לזכור העיקר: אחים אנחנו, עם אחד אנחנו. לא נפתור בעיות על ידי שמדרדרים את העם לשיח רעיל. אהבת חינם, ועוד אהבת חינם.