דיכאון (תש"פ–תשפ"ד)

שאלה: אני בדיכאון. אני מטופל, בכדורים, פסיכולוג, פסיכיאטר, וזה לא עוזר. יש פתרון?

תשובה: כמובן, אני הדל, איני פסיכולוג ולא פסיכיאטר, ואיני מבין בזה. ואיני יכול אלא לתת עצות פשוטות של אנשים פשוטים.

א', לעסוק בדברים האהובים עליך, שבאותו זמן מסיחים דעתך מן המיצר: מוזיקה, פעילות גופנית, טיול, שיחת רעים, וכדומה.

ב', להיות שקוע בעבודה יומם ולילה. אמרה לי רופאה שעבדה בסין כמה שנים, שהתושבים שם אינם בדיכאון, כי אין להם זמן, בהיותם עובדים שעות על גבי שעות ללא הירף, באים הביתה סחוטים ונופלים על המיטה. גם סיני שנפטרה אשתו, אין לו זמן להיות בדיכאון, כי מלבד העבודה המפרכת, עליו לטפל בילדים.

ג', אדם אינו אשם בכך שהוא בדיכאון, ואין לו בחירה חופשית לסלק את הדיכאון, ולא יועיל לומר לו: התגבר! זה רק מוסיף לו עלבון ועוגמת נפש. זה עניין של הפרשות כימיות במוח. יתכן שאדם לא יצליח להיפטר מהדיכאון כל חייו. זה עצוב, אבל זה קורה. וגם אם יפטר מן הדיכאון, בחסדי ד', בכל זאת, עד אז, הוא יהיה בדיכאון. לכן עליו לקבל את המציאות כמו שהיא של דיכאון. אם לא כן, האכזבה והתסכול, מגבירים את הדיכאון. תוחלת ממושכה מחלה לב. צפיה ארוכת לדבר בלתי אפשרי גורמת נזק ללב. יש ללמוד לחיות עם זה. זה נקרא באנגלית Resilience, ובעברית עמידות. יש אדם קטוע רגל, ויש אדם קטוע יד, ויש אדם עיוור ויש אדם חרש, ויש אדם עם צלצולים באוזניים ויש אדם עם כאב בטן תמידי ועוד ועוד. והוא אינו מטפח תקוות שווא אלא לומד לחיות עם זה. הפילוסוף הסטואי הרומאי אריסטיפס היה אומר: דבר רע שאתה יכול לשנותו, שנה אותו. ואם לא, קבל אותו כמו שהוא. אחינו בני ישראל שהחזיקו מעמד במחנות השמדה, זה בזכות שהיתה להם עמידות. יש ספר בשם "דמון של צהריים", שכתב פסיכיאטר שהיה לו דיכאון כל חייו, והוא מתאר איך הוא למד לחיות עם זה.

אלו עצות דלות, שאולי תעזורנה לך קצת.