וידויו של פעור-מודרני

אני חסיד של פעור-מודרניזם. הוא דומה לפוסט-מודרניזם, אבל הרבה יותר שורשי ואמיץ. בעצם הפעור-מודרניזם הוא שורש הפוסט-מודרניזם.

שורשיו הקדומים הם אלילות. אלילות היא דבר נפלא. הדבר הכי נפלא שהמציא אי פעם המין האנושי. זה תענוג עולמי. הכל מותרים לך. יותר מזה: הכל קדושים לך. תן פורקן לכל מאווי לבך, כי לכל נטייה תמצא צידוק, תמצא אל שמשבח אותך. אתה אוהב לרצוח? – יש כמה אלים רוצחים. יש אפילו אחד שאוהב שתעביר את בניך באש. אך רבים אוהבים קרבנות אדם. אתה אוהב זנות? – מעולה, יש במקדש "קדשות" מחכות לך. אכן "קדשות" הוא שם יפה ותואם, כי הזנות שלך היא זנות קדושה, עבודת האל. אתה אוהב לאנוס? – גם זה יש. אתה אוהב יין ושכרות? – מה יש לדבר, לאל היין, יש נחת רוח ממך. מלחמה היא דבר נחמד? אפשר להרוג כל העולם בכוחך ותקבל אות כבוד. פנה לאל המלחמה. אתה שבוי יופי? – כמובן יש אלילת היופי.

אבל אל האלים, רבם של כל האלים, שורשם של כל האלים, הוא הפעור. הוא אל נפלא שבנפלאים. קל מאוד לעבוד אותו וגם כל כך נעים: אם אתה צריך לשירותים, עשה זאת מולו. מה יש להתבייש? הרי זה טבעי. זה לא מגעיל. דבר טבעי אינו יכול להיות מגעיל. כל מה שלבך חושק, יש לו לגיטימציה. זרום עד הקצה האחרון: צואה. המלחין המפורסם מוצארט כותב לבת דודה שלו: כשאני בשירותים, אני לוקח את הצואה שלי ואוכל אותה. על פי האמת, זה לא היה נכון. הוא רק חשב שכך טוב ויפה לכתוב לה. אבל גם על זו, אני מאוד מעריך אותו. זה עוד לא פעור, אבל בכיוון.

ואם פעור הוא כשר וקדוש, אז הכל כשר וקדוש. יש לגיטימציה לכל. הכל טוב. כל נטייה, היא קדושה. כל דרך שתבחר, היא טובה. בטא את עצמך עד הסוף. גלה את אישיותך עד תום. זה האושר.

מסכנים היהודים האלה שאסרו את האלילות. הם לא יודעים מה הם מפסידים. הם לא מבינים שהם קוברים את עצמם. אני חושב שהמנהיג שלהם, משה, אינו אלא קברן, והוא בעצמו קבור מול בית פעור, מול החופש הנפלא שאין לו גבולות.

ודאי שיש דברים אסורים. אסור לאדם לחנוק את עצמו, לצמצם את עצמו. כל מה שתרצה, זה טוב. זו הגדרת הטוב: מה שבא לך. הקשב לעצמך.

זה האידיאל: מימוש עצמי בכל אשר תאווה נפשך. רק דבר אחד חשוב בחיים: רצונך. אל תתבייש מנטיותיך, כל נטייה זורמת מאל. אל תרגיש, חלילה, יסורי מצפון. אם תדכא כוחותיך, תהיה עצוב. מה ההגדרה של הטוב? - מה שאתה רוצה. יש רק חטא אחד: לא להיות נאמן לתשוקתו.

יש רק בעיה אחת: זה לא פעל. האדם האלילי נשאר עצוב, ואז כדי לשכוח עצבותו, הוא שקע עוד יותר באלילות, ונעשה עוד יותר עצוב. איך זה יכול להיות?

יש טוענים: זה בגלל שיש לאדם נשמה, היא חלק אלוה ממעל, ואינה סובלת טינופת מכל סוג ומכל זן, אדרבה, יש לאדם להיות נאמן לעצמיותו האלהית, ואז הוא בן חורים, אז הוא מאושר.

אינו מעוניין לקבל תיאוריה זו, איני מוכן לשמוע תיאוריה זו. אני מעוניין לתת פורקן לגיטימי לכל מאווי ליבי. כן, אני אוהב את הלכלוך, אני חולה על הצואה. זה עולמי.

אבל ממילא, האלילות נפלה, בגלל ניצחון הרציונליזם, שטאטא בעוז כל מיני אמונות טפלות של אלילות ורסק אותן ללא רחם.

מה אעשה עתה? אני עבד לרציונליזם, שמתיימר להגדיר מה טוב ומה רע, בכלים שכליים. ולצערי, השכל אינו אוהב את הזוהמה. איני סובל את ההגדרות שלו. אם זו תאוותי, תהיה אשר תהיה, אין זו זוהמה, זה טבעי, זה יפה, זה אני. עבורי, לריקבון, יש ריח טוב. או ליתר דיוק: לריקבון שלי, יש ריח טוב עבורי.

סוף סוף הישועה באה מכיוון אחר: הרציונליזם נפל. או במילים אחרות: המודרניזם נפל. המלך מת, יחי המלך החדש: הפוסט-מודרניזם. זה מלך כלבבי, שהרי אינו שולט כלל. כולו פתיחות, כולו סובלנות, כולו הכלה. זה אפילו יותר טוב מאלילות. כי באלילות, יש טוב ויש רע, אלא שהאדם הוא היודע מה טוב ומה רע, הוא הקובע מה טוב ומה רע, ומתיישר על כל אשר כלבבו. ואם אינו בנמצא, אין בעיה, הוא יברא לו אל בצלמו.

אבל בפוסט-מודרניזם, אין בכלל טוב ורע. הכל הבנייה חברתית. אין אפילו אמת, יש פוסט-אמת. אין עובדות היסטוריות, אין אמיתיות היסטורית. כל אחד לפי הנרטיב שלו.

סוף סוף הגענו לגן עדן של פעור. הכל פתוח. הכל תוכנית כבקשתך. אין משפחה, אין אבא ואמא. אין איש ואין אשה, אתה מחליט אם אתה איש, אתה מחליט אם אתה אשה, אתה גם יכול להיות שניהם בבת אחת, אתה יכול להחליף כל יום. הכל פתוח, הכל חופשי, בסופרמרקט הגדול של הזוהמה האהובה.

אין יהודי, אין גוי, הכל כהחלטתך. אין עם. הכל מתנגן בסימפוניה משכרת. הכל מקבל הכלה – כמובן חוץ מאלה שאינם חסידי פוסט-מודרניזם שחוטפים עלבונות קשים כגון: יש לך פוביה, מגיע לכם. אתם חייבים להתיישר לפי הקו שטוען שאין קו.

חזרנו לאלילות. אפילו הרבה משוכלל. הייתי פעור-מודרני, עתה אני פוסט-מודרני. אותה גברת בשינוי אדרת. כמובן, גברת המוכרת עצמה לכל דורש.

הכל טוב ויפה, יש רק בעיה אחת: זה לא פועל. אני עצוב, אני עצוב, אני עצוב. ודאי זה בגלל הנשמה הזאת, שמוציאה לי את הנשמה. אולי יש לכם רעיון כיצד אוכל להיפטר מנשמתי.

אני עצוב, אני בדיכאון, לפעמים אני אפילו חושב שהפתרון היחיד הוא התאבדות.

אולי יש לכם פתרון כיצד אוכל להיפטר ממהותי.

אולי אתם יודעים כיצד אוכל להיות פעור-מודרני, פוסט-מודרני, מאושר.