רלטיביזם

לכל אחד, האמת שלו. קביעת האמת תלויה במבטו של כל אחד. מה שאמת עבור אדם א', יכול לא להיות עבור אדם ב'. האדם הוא מידתו של כל דבר, כגון בפוסטמודרניזם. האמת אינה מוחלטת, אלא סובייקטיבית. היא משתנה לפי התקופות, לפי התרבויות, ובסופו של דבר, לפי כל אחד ואחד. שום דבר אינו יכול להיחשב כאמת אבסולוטית.

א', קודם כל, יש להבין שכתוצאה מזה, אין שום ערך לתקשורת האנושית. או שאני מסכים איתו, אז איני לומד ממנו שום דבר, או שאינני מסכים, אז אין שום סיבה שאשנה את דעתי, כי האמת שלו היא האמת שלו, ואינה יכולה לערער על האמת שלי: אתה צודק וגם אני צודק.

ב', אי אפשר להפריך שום סתירה. אם אני טוען שדף זה לבן, וחברי טוען שהוא שחור, אלו היגדים סותרים, ובכל זאת יש לקבלם.

ג', זה גורר רלטיביזם מוסרי. למשל, אי אפשר לקבוע שאונס ילד הוא דבר רע. לכל היותר אני יכול לומר שעבורי הוא רע. אך איני יכול לתבוע מהזולת שיקבל את עמדתי.

ד', זאת ועוד, הרלטיביזם סותר את ההגדרה המקובלת של האמת: התאמה בין אמירה ומציאות. אם אני אומר שבשנת תש"ח היתה מלחמת העצמאות, זו אמת מוחלטת, עובדה ריאלית. לעומת זאת, יש אמירות, שאף אדם לא יסכים לקבל אותן כאמת יחסית בלבד, כגון סרטן הוא מחלה, או תחת לחץ אויר רגיל, מים רותחים במאה מעלות.

ה', רלטיביזם מוביל לאבסורד, כפי שכבר כתב אפלטון בפרוטגורס. אומר סוקרטס: אם חברי התגדל, אני יכול לטעון שהתקטנתי בלי שאיבדתי סנטימטר אחד, וזה אבסורדי.

ו', רלטיביזם חסר קוהרנטיות, לכידות. הוא צבוע ואינו נמלט מסתירה. כאשר הוא טוען אמת מוחלטת, הוא קובע שאמירה זו היא בעצמה אמת מוחלטת. אם כך, יש סתירה פנימית. ואם לא, אז הוא אמת רק עבור מי שמזדהה איתה, אך אינו יכול לבטל אפשרות של אמת מוחלטת. אם כן, הוא כורת את הענף שעליו הוא יושב.

אמנם יש נקודה ברלטיביזם: ענווה וסבלנות, שהן מידות טובות.

אך אי אפשר לחיות איתו, ובפועל הוא נדחה בחיי היום יום, אבסורדי ואינקוהרנטי.

ובדאי אינו יכול לערער על אמיתות מוחלטות. כמובן יש לחלק בין האמת, שהיא מוחלטת, לבין הבנתנו את האמת, שהיא משתנה אצל כל אחד ואחד. אם כך, כיצד אפשר להכיר את האמת. זה נושא אחר.