סליחות מוזיקליות ומחלת האני

שאלה: האם סליחות מוזיקליות מותרות?

תשובה: לא. וכן הלל, קבלת שבת והבדלה. קל וחומר סליחות שעניינם בקשת סליחה, תשובה ובכי, ולא מופע תרבותי.

אך שאלה זו כבר נפסקה שהדבר אסור, ושהוא חיקוי נוצרי, כבר לפני 200 שנה, אך בכל דור היא חוזרת ונשאלת, ובכל דור, החכמים אוסרים. זה סימן שיש לשאלה זו דחף נפשי חזק.

והוא אהבת האני. האדם חותר להגשמה עצמית, מחשיב חיפוש זה לעבודת ד', ומתוך כך, נעשה נבל ברשות התורה.

האדם אפוף מחשבות: איך אני אצליח יותר, איך אני אהנה יותר, איך אני אשיג יותר, איך אני אהיה מכובד יותר, עשיר יותר, חכם יותר, אני, אני, אני.

הצד השוה שהוא עושה הכל בשביל עצמו, ומרמה את עצמו שזה לכבוד ד', אלא שאין הוא רואה את נגעי עצמו, אך הוא זקוק להתבוננות בזה לתוך נבכי נפשו, כדי לראות כמה מהלכו עלוב.

כולם מכירים פרק א של מסילת ישרים: אדם נברא כדי למלא חובתו, כדי להתענג על ד', כלומר לדבוק בד', כלומר לקיים מצוות ד'. המדרגה הגבוהה היא ביטול היש כלפי ד', שאינו מחשיב את עצמו לכלום.

כמובן, מדרגה זו היא של יחידי יחידים, ולא שלנו הדלים. לנו מותר ליהנות מן החיים, בתנאי שאלו הנאות כשרות. ליהנות מאכילה ושתיה, מבית יפה, מטיול נחמד, מספר מעניין וממוזיקה מלבבת – אך בל נרמה את עצמנו שזו עבודת ד', לא כן, זו עבודת האני.

במילים אחרות, יש מצוה, יש עבירה, יש רשות. הנאה כשרה, אינה עבירה, אבל גם אינה מצוה, אלא רשות. או נוסח אחר: קודש, חול, טומאה. מוזיקה כשרה אינה טומאה, אך גם אינה קודש, אלא חול.

בל נשכח שהאדם לא נברא בעולם בשביל כבוד עצמו, אלא בשביל להרבות כבוד ד' בעולם, אור ד' בעולם.

אם כך, יש שואלים: המתהלך כולו בעבודת ד', יהיה מסכן, עני ודל. להיפך, חוסר תורה וקדושה הוא יסורי גהינום, הוא דיכאון. כי אי אפשר לרמות את הנשמה, שהיא חלק אלוה ממעל, וטעמה מתיקות קרבת ד'. "מי ששתה יין הונגרי, אותו לא יטעה כבר העולם".

לעומת זאת, עבד ד' הינו מאושר, ואכן מוזכר עניין האושר שמונים פעם בספר תהילים. אשרי יושבי ביתך. אשרי תמימי דרך.

ומעשה בתלמיד שדפק בדלת של רבו כדי לשאול שאלה. רבו שאל: מי זה? מתוך הרגל השיב: אני. אמר לו רבו: אמרת "אני", לא תראה יותר את פניי, צא לגלות. התלמיד נע ונד ממקום למקום, ותוך כדי זה הואשם בשקר שהוא גנב, והועמד למשפט. רבו נסע לשם כדי לעודדו. אמר לו השופט: אתה הוא שגנבת? צעק התלמיד: לא אני! לא אני! לא אני!

אמר לו רבו: אמרת "לא אני", אתה יכול לחזור אליי.