גבורת וקדושת החשמונאים

[ערך: דוד בן שושן]

על מה אנו חוגגים את חג החנוכה? בתפילת שמונה עשרה, לא מוזכר נס פח השמן, אלא רק נס גבורת החשמונאים: "מסרת גיבורים ביד חלשים". ההדגשה בתפילה, היא על הגבורה הרוחנית לצד גבורת המלחמה. הגר"א בסידורו, מבאר שגיבורים ביד חלשים היא לשון ענווה: "לא תלו נצחונם מחמת גבורתם, רק מאת ד’ היתה זאת. וזהו מאמרו: חלשים, שהיו חלשים בדעתם שידעו שמחמתם לא ינצחו רק מחמת עזרת ה’". החשמונאים תלו ניצחונם בקב"ה, אבל היוונים ידעו שהחשמונאים היו באמת גיבורים. ומכאן לשאלה – האם אדם יכול לומר על עצמו שהוא גיבור? האם הצבא יכול לומר "כוחי ועוצם ידי"? האם אין כאן גאווה?

הדעה הרווחת, שמגונה לומר "כוחי ועוצם ידי", אינה מדוייקת. ניתן לפרש את הפסוקים " וְאָמַרְתָּ֖ בִּלְבָבֶ֑ךָ כֹּחִי֙ וְעֹ֣צֶם יָדִ֔י עָ֥שָׂה לִ֖י אֶת־הַחַ֥יִל הַזֶּֽה : וְזָֽכַרְתָּ֙ אֶת־ד' אֱלֹהֶ֔יךָ כִּ֣י ה֗וּא הַנֹּתֵ֥ן לְךָ֛ כֹּ֖חַ לַעֲשׂ֣וֹת חָ֑יִל ..." (דברים ח יז-יח), באופן הבא: אם תאמר שכוחך ועוצם ידך נתנו לך כוח לעשות חיל, זה טוב לומר זאת, רק שעליך לזכור מאיפה בא הכוח הזה – מד' (דרשות הר"ן י). שנה אחת, רבינו הרב צבי יהודה רצה להשתתף במצעד יום העצמאות. אמרו לו שאולי זה לא שייך, כי הצבא מציג את האמירה "כוחי ועוצם ידי"! ענה רבינו: אנחנו במלחמה, מה נעשה? נילחם עם מטאטאים? ב"ה שיש לנו צבא חזק, ומותר להראות את גבורתנו, גבורת ד' שבנו. עלינו לומר שאנו גיבורים וחזקים, בתנאי שאנו מכירים שהגבורה שלנו מאת ד'. האמירה הישנה "ישראל בטח בצה"ל", אינה שלמה, אלא יש להוסיף: בטח בצה"ל, שד' נותן לו גבורה.

מהו אותו הכוח שד' נותן לנו בשעת לחימה? לא בהכרח כוח פיזי, כגון תוספת אנרגיה למנוע של הנגמ"ש, כדי לנסוע יותר מהר, אלא בכוח הנטוע באדם. אדם נולד עם כוח מסוים, שבא מד', וד' מרצונו מוסיף לו על הכוח הזה. אנו חוגגים את חג החנוכה, כתודה שד' נטע בחשמונאים כוחות גבורה פלאיים, והצמיח ישועה של עצמאות מדינית באופן ניסי זה.

אם כן, נשאלת השאלה: למה בגמרא מופיע רק נס פח השמן ולא עניין הגבורה? כמו שמובא במסכת שבת ( כא ב) : "מאי חנוכה? דתנו רבנן בכ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון, שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה". לכאורה, נראה שהגמרא שמה דגש על נס פח השמן בלבד! אלא שיש להבין את כוונתה: הגמרא שואלת – מדוע מדליקים בחנוכה נרות? מה הקשר בין ניצחון החשמונאים לנר? ואז הגמרא משיבה ומקשרת את הדלקת הנרות לחג. אך אין להבין שבגלל נס פך השמן לבדו חוגגים את חנוכה, אלא באופן מעשי, מדליקים נר לזכר הניצחון, שבסופו היה נס. החג הוא הסיבה להדלקת הנר, אך הנר אינו הסיבה לחג החנוכה.

המהר"ל בספרו נר מצווה חלק ב, מביא שני טעמים להדלקת נר חנוכה בחג הניצחון על היוונים:

1. היוונים רצו לבטל את התורה, קדושת ישראל ובית המקדש, ולכן נעשה נס דווקא בבית המקדש.

2. שמא יחשבו שהניצחון אינו אלוקי. לכן קישרו את הניצחון לנס, להודיע שהכול מאת ד'. הוא רצה שהחשמונאים ינצחו וישלטו, ועזר להם לנצח. לכן החידוש בנס הוא, שגבורתם המלחמתית הייתה מד'.

ספר טעמי הדינים, מבאר שבחנוכה יש סביבון, ובפורים רעשן. הסביבון מסתובב מלמטה כשמסובבים אותו מלמעלה, והרעשן מסתובב מלמעלה כשמסובבים אותו מלמטה. והביאור בזה הוא, שבפורים הייתה התעוררות מלמטה כדי שתבוא ישועה מלמעלה, היהודים התפללו וצמו, אסתר כינסה את כל היהודים, וד' ענה לזעקתם. בחנוכה, הייתה קודם עזרה בהתעוררות מלמעלה, ומתוך כך, גבורה וקדושה מלמטה. ד' האיר גבורה בליבם של החשמונאים. ד' הוא הנותן כוח וגבורה כדי להילחם, האדם לא מתעורר מעצמו ומתחזק, אלא הכוחות האלוקיים הם שמתגלים בו. שהרי אדם רגיל, אינו הולך להילחם במסירות נפש מול רבים ולחרף נפשו, אלא אם כן נכנסת בו גבורה אלוקית.

במורה נבוכים (ב מה), מבאר הרמב"ם את דרגות הנבואה: ישנה נבואה בדרגה נמוכה, והיא אדם פשוט, שמתעורר לעשות מעשה גדול ולהציל אנשים רבים, וזוהי ראשית הופעת רוח ד'. כגון משה רבינו שהתחיל את שליחותו, בכך שהציל את היהודי העשוק והרג את המצרי, מתוך התעוררות רוחנית פנימית. לאחר מכן, עזר בגבורה לבנות יתרו, ומתוך כך – הגיע לנבואה. מבאר הרמב"ם, שגם ההתחלה הזו היא סוג של נבואה, רוח ד' הנושבת באדם. שהרי ללא עזרת ד' כאמור, לא היה אדם רגיל מחליט במקום חדש להתעסק עם אנשי המקום, אך משה פעל פעולה של אמת וצדק בכל זאת, מתוך גבורה שד' ניסך בו. דוגמא נוספת: שמשון, צלחה עליו רוח ד', הרוח הזו היא רוח גבורה צבאית, להילחם בפלשתים רבים, ולמסור נפשו עליהם, אלו כוחות אלוהיים.

כותב מרן הרב קוק באורות: "כשכנסת-ישראל מתעוררת לתחיה מוצאה היא בקרבה פנימה את עזה וכבודה, וכל הטוהר והקודש הרגיל להימצא בהכנעה ומשמעת הולך הוא ומתנוצץ בעז הנשמתי של הופעת הגבורה של האמה, ובדעה טהורה מחברים את הרוחות וממתיקים את הגבורה המתעוררת על-ידי שלובם. (אורת התחיה ח) . מבאר מרן הרב, שהטוהר והקודש מתגלים באופן רגיל בענווה, הנה בעיתות של תחיה, מתנוצץ בגבורה. נשאלת השאלה, למה הענווה מביאה דווקא היא את הגבורה? הרי אלו שני דברים לכאורה סותרים? אלא, שהגבורה אינה חייבת לבא לידי ביטוי בכוח פיזי, או בהרמת משקולות ודהירה על סוס. חלק מהגבורה הוא שהאדם יתגבר על יצרו, ויטפל בעצמו. מרן הרב קוק באגרת התשובה (אגרת שעת), ובעוד מקומות רבים, מבאר שאחד המניעות הראשיות של התשובה, היא שהתשובה נחשבת בעיני רבים לחולשה. אם אני צריך לעשות תשובה, זה אומר שאני לא בסדר, שאני צריך להשתנות, וזה מחליש. ההפך הוא הנכון! גבורה אמיתית היא שיכיר האדם את עצמו, יודה בחסרונותיו, ויעבוד עליהם. זו הגברוה האמיתית, שנאמר "איזהו גיבור הכובש את יצרו" (אבות ד א). חלק מהודאה על חטא ותיקונו, נקשר במידת הענווה, ומכאן שהגבורה נובעת גם היא מהענווה. אם אנחנו אומרים על עצמנו שאנו גיבורים, אין זה אומר שאנו בעלי גאווה, אלא שיש לנו כוחות נפש עצומים להיחלם, גם עם האויבים מבחוץ, וגם עם היצר הרע מבפנים. כל זאת, מבאר רבות מרן הרב, נחלש מאוד בגלות. הגלות החלישה את גבורתנו, הגשמית והרוחנית.

לחשמונאים הייתה גבורה וענווה, ולא רק שמידות אלו אינם סותרות, אלא משלימות אחת את השנייה. עניין זה גם נאמר על הקב"ה בעצמו: "כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה אתה מוצא ענוותנותו" (מגילה לא א). מצד אחד, ד' גדול וקדוש ונורא, וכולנו כאפס אפסים לפניו, ומצד שני הוא עוזר ליתום ולאלמנה, ודואג לכל אחד, לא משנה מהי דרגתו. וכן הדבר מוזכר בשיר האדרת והאמונה, "העוז והענווה לחיי עולמים", גם עוז וגם ענווה במשפט אחד. ומבאר רבינו הרב צבי יהודה: העוז – יכולת הביצוע, והענווה – העדינות והענוותנות שבביצוע. כמו כן, רואים עניין זה במלך. המלך צריך להיות מלא בגבורה ובעוז, ולהיות תקיף בתפקידו ומלכותו, ומצד שני להיות עניו, כפי שכותב הרמב"ם: "וְלֹא יִנְהַג גַּסּוּת לֵב בְּיִשְׂרָאֵל יֶתֶר מִדַּאי שֶׁנֶּאֱמַר לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו. וְיִהְיֶה חוֹנֵן וּמְרַחֵם לִקְטַנִּים וּגְדוֹלִים. וְיֵצֵא וְיָבוֹא בְּחֶפְצֵיהֶם וּבְטוֹבָתָם. וְיָחוּס עַל כְּבוֹד קָטָן שֶׁבַּקְּטַנִּים. וּכְשֶׁמְּדַבֵּר אֶל כָּל הַקָּהָל בִּלְשׁוֹן רַבִּים יְדַבֵּר רַכּוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר שְׁמָעוּנִי אַחַי וְעַמִּי" ( הלכות מלכים ומלחמות ב ו).

דוד המלך, שהיה בעל גבורה עילאית, והקים את מלכות ישראל בתפארתה, ונלחם מלחמות ישראל, היה גם עניו ובעל נפש רכה, כתב ספר תהילים, עדין, ותמיד מבקש מעצמו יותר. כשהרג שמונה מאות איש במלחמה הצטער שלא הרג עוד מתאים, "הוא עדינו העצני, כשהיה יושב ועוסק בתורה, היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה, היה מקשה עצמו כעץ" (מועד קטן, טז ב). אברהם, שמצד אחד אמר על עצמו ואנוכי עפר ואפר, ועשה כל מה שד' אמר לו; ומצד שני נלחם בגבורה נגד ארבעה מלכים, הציל את לוט, חפר בארות, נטע אשל, וקרא בשם ד'. אברהם היה אדם קדוש וטהור מלא עוז וגבורה, ומלא ענווה והכנעה. משה רבינו, האיש הכי עניו בכל הארץ: "והאיש משה ענו עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב ג), ומצד שני הוציא את עם ישראל ממצרים לבדו, ועמד בתוקף מול פרעו ועבדיו, הרג את המצרי ועזר לבנות יתרו. גם בגיל מאה ועשרים לא נס לחו. יהודה החשמונאי, ומשפחתו, היו פלא של גדלות נפשית, עם תעצומות נפש וגבורה אדירה, ומצד שני כאמור, לא התגאו בניצחונם. רש"י (במדבר ח ב) שואל: מדוע קוראים בחנוכה את קורבנות הנשיאים , ורק ביום השמיני את חנוכת הבית ופרשת המנורה? מפני שחלשה דעתו של אהרון, כל שבט הביא מתנות, והכהנים לא הביאו, אמר לו הקב"ה: הדלק את המנורה , ששלך גדולה משלהם. מקשים: וכי הדלקת הנרות היא דבר גדול יותר מהבאת הקורבנות, ומקטורת הסמים? אלא, שרמז לו הקב"ה, שבני בניו, החשמונאים , הם אלו שיזכו לטהר את בית המקדש, וכל עבודת הקורבנות ושאר העבודות תהיינה בזכותם. לכן ד' נתן לאהרון את הזכות למנורה, שהיא רמז של תמידות, וגם לאחר חורבן הבית, ימשיכו עם ישראל להדליק מעין המנורה – חנוכייה בחג החנוכה.