בעל מלחמות מצמיח ישועות (תש"פ–תשפ"ד)

[מתוך כנס עטרת ירושלים, חול המועד פסח תשפ"ד. ערך: דוד בן שושן]

"עת לאהוב ועת לשנא, עת מלחמה ועת שלום" (קהלת ג ח). כעת אנו במלחמה. אמנם כולנו תלמידיו של אהרון הכהן, אוהב שלום ורודף שלום. איננו חפצים במלחמות, אך כעת אין ברירה; עלינו להגן על עמנו וארצנו. עשר נקודות בעניין מלחמת חרבות ברזל:

א. מה יצא ממלחמה זו? ישועות. "ד' איש מלחמה" (שמות טו ג); "בעל מלחמות זורע צדקות מצמיח ישועות" (ברכת יוצר המאורות). ד' ברא עולם, בו יש מלחמות. מלחמה היא דבר קשה: פצועים, הרוגים ואלמנות, שבויים וזוועות, אך כל זאת מאת ד'. מהמלחמות צומחות ישועות; יש ישועות שצומחות דווקא מתוך המלחמות, ולא יכולות להופיע בלעדיהן. כשם שבחיים אתגרים קשים מצמיחים ישועות, ומעלות את תוכן החיים למעלות נשגבות אצל הפרט והכלל; כמבואר בספר אורות, בפרקים על המלחמה. המלחמה פועלת ישועות ובניין דווקא מההריסה. דווקא מתוהו ובוהו יש אור. אור שהוא מעל האור הרגיל שהיה ללא החורבן. כמובן, איננו אומרים שהערבים הם צדיקים ונחמדים, שעושים רצון ד'. ד' מחליט לעשות מלחמות, והאחריות על מעשי הזוועה והחורבן הם על אויבנו, שישלמו ביוקר. אמנם זו סתירה לוגית, אך אין הקב"ה כפוף לחוקי הטבע והלוגיקה. מתוך כך יש לדעת, שהדברים אינם במקרה, ולכל המתרחש יש הסבר עילאי. הכל מחושב ומסודר לפני ד', הפועל לקדם את עמנו וגאולתנו, ועליו יש לנו להישען בכל עת; גם אם הדברים בפועל נראים מבהילים.

ב. המלחמות לא נולדו אתמול, גם אבותינו היו אנשי מלחמה. אברהם אבינו, כדי להציל חטוף אחד, יצא למלחמה עם תלמידיו נגד ארבעה מלכים, וניצח. יעקב היה איש מלחמה: "אשר לקחתי מיד האמרי בחרבי ובקשתי" (בראשית מח כב); ומבאר רש"י: "כשהרגו שמעון ולוי את אנשי שכם נתכנסו כל סביבותיהם להזדווג להם וחגר יעקב כלי מלחמה כנגדן". כלומר יעקב אבינו נלחם בבאים להילחם נגדו עקב מעשה שכם. משה רבנו היה איש מלחמה: מלחמת סיחון ועוג, ועוד הרג בעצמו את עוג בגיל מאה ועשרים! (עיין רש"י במדבר כא לה ד"ה ויכו אותו). גם על ראש הסנהדרין דאז, יהושע בן-נון, אין צורך לבאר שהיה איש מלחמה עצום. ואין צורך לבאר את מעלת גבורת מלחמתו של דוד המלך. וגם של שלמה המלך, שאמנם לא נלחם כמו אביו, אך היה לו צבא הרתעה. גם לנו יש צבא הרתעה, צבא הגנה לישראל; ומיליארד הערבים שסביבנו מורתעים מעוצמתנו.

ג. האם אנו חפצי מלחמות? ודאי לא. אמנם היו לנו מלחמות, וצפויות לנו מלחמות. זו דרכה של גאולה. במלחמת שלום הגליל אמר לי אדם: אני אמור לבצע שליחות באמריקה ללמד תורה, איך אעזוב את עמי בשעת מלחמה? השבתי לו: אל דאגה, כשתחזור עוד יחכו לך מלחמות, ולבנך ולנכדך. בכל זאת, זו ראיה אופטימית, הפסימיות היא השואה, גזרות ת"ח ות"ת, פוגרומים וזוועות לכל אורך ההיסטוריה, שבהם לא יכולנו להגן על עצמנו. לכן אנחנו אופטימיים. אשרינו שיש לנו צבא ומדינה עצמאית. הכבשה בין שבעים זאבים, היא בחיים, אמנם פצעו אותה ותלשו ממנה בשר, אך היא נותרה חיה. כעת לכבשה יש רובה, התכנון השתנה; אשרינו. לנו נמאס מהפוגרומים והרדיפות, איננו רוצים מלחמות, אך אנו חייבים להגן על עצמנו. מלחמותינו הם הגנה, צבא הגנה לישראל. וכך מגדיר הרמב"ם: "ואיזו היא מלחמת מצוה? זו מלחמת שבעה עממים ומלחמת עמלק ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם" (הלכות מלכים ומלחמות ה א). אנו נלחמים לכבוש ארצנו כאשר ציוונו, ולהגן על עצמנו מפני אויבים מבחוץ, אך איננו שואפים לכבוש ארצות כמו דיקטטורים צמאי שטח. מרחיב המאירי (סוטה מב א): שלוש מלחמות מצווה: עזרת ישראל מיד צר, מלחמת עמלק, ומלחמת שבעת עממין, כולן הן על ארץ ישראל. ישנם שלושה אויבים: עמלק, שבעת עממין, ועמים שונים, אך כולם שייכים למלחמה על הארץ. אמנם יש עניין להציל יהודים שנמצאים בצרה בחוץ לארץ, אך זה מגדר לא תעמוד על דם רעך. לכן, איננו שואפים להילחם בשביל המלחמה עצמה, כגוים אשר אימצו את השיטה הבליציסטית – אידיאל המלחמה והכיבוש. אכן, ישנם גם מלחמות רשות, שמגדיר אותם הרמב"ם: "(לאחר מלחמת מצווה) ....נלחם במלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו". אך גם כאן, זה כדי להגדיל את ארץ ישראל ולהנחילה מן נהר פרת עד ים סוף, וכדי להגדיל את כבודו של המלך; וכל זאת, כדי להשליט סדר בעולם, ולהילחם נגד הרשע והפשע. כלומר גם במלחמת הרשות אין כאן מטרה להילחם למען אידיאל מלחמתי גרידא. כמובן היום, מלחמתנו הינה מלחמת מצווה – עזרת ישראל מיד צר. אמנם המלך המשיח עומד לכבוש את כל העולם, כשם שמבואר ברמב"ם: " וקרקר כל בני שת – זה המלך המשיח, שנאמר בו: משלו מים עד ים" (הלכות מלכים ומלחמות יא א). אך כיבוש זה הינו מקרה אחר, של המשיח בעצמו, שיבא לתקן את העולם ולטהר אותו, ויציל את המין האנושי מן הכסל והתוהו, כפי שהזכרנו קודם. אין זה קשור למצבנו כעת ולמחלמותנו כעת.

ד. החמאס אינם עמלק, אין הוכחות לכך, אך הם אויבים אכזרים המצרים לנו, ויש להילחם בהם בגדר מלחמת מצוות הצלת ישראל מיד צר.

ה. האם צריך להילחם? אם ד' בעל מלחמות, אולי הוא ילחם ואנחנו נמשיך ללמוד תורה? אלא, אע"פ שכתוב "מלחמות אני עשיתי" (ע"ז ב ב), ד' פעל ופועל תמיד לרוב דרך שלוחיו. חוץ ממקרים בודדים בהיסטוריה שגאל אותנו בעצמו, ועשה לנו ניסים גלויים, ד' פועל דרכנו ומתוכנו; מתוך הטבע ודרך שליחיו. אנו אומרים "מוריד הגשם" – וכי יש לו דלי עם טל וגשם שהוא שופך על הארץ? אלא הכל ע"י תופעות טבע, לחות, גשם, רוחות המביאות את הלחות, וקור שהופך אותו לגשם. אך אנו לא נאמר בתפילה: 'המאדה את האוקיינוס ומביא אותו אל מקום אשר בו תנאים אטמוספרים אופטימלים להורדת גשם מכוח הכבידה', אלא נאמר: "משיב הרוח ומוריד הגשם". המקרא 'מדלג על סיבות אמצעיות' (עיין אברבנאל דברים ח א). ד' מוריד גשם. שלמה בנה בית, אך לא בנאו בעצמו פיזית, אלא ציווה לעושה המלאכה לבנות. ובכן: ד' איש מלחמה – ע"י צה"ל. ישנו פסוק: "ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח יז). אין חייבים לפרש שאסור לומר זאת. אדרבה, כוחנו ועוצם ידינו נתנו לנו את הניצחון, אך מעבר לכך יש לזכור שהכוח הוא מאת ד', כמבואר בדרשות הר"ן (י'). יש לומר כוחי ועוצם ידי, אנו מנצחים על-ידי הכוח, וכדברי הר"ן: 'הכוח הנטוע באדם', ומתוך כך זוכרים שהכוח הוא מריבונו של עולם.

ו. אם הכוח נטוע באדם מלכתחילה, מה תפקידו של ד'? עניין זה מתברר מהסוגיא בבא מציעא (קו א): "רועה שהיה רועה והניח עדרו ובא לעיר, ובא זאב וטרף, ובא ארי ודרס אין אומרים: אילו היה שם היה מציל, אלא אומדין אותו; אם יכול להציל חייב, ואם לאו פטור". אם אדם שהפקיר צאן ובאו זאבים וטרפו אותו, הרועה אינו אשם, כי מה היה יכול לעשות גם אם היה שם? קושיה: אולי הקב"ה היה עושה לו נס, כמו רבי חנינא בן דוסא, כמובא במסכת תענית (כה א): "רבי חנינא בן דוסא הוו ליה הנך עיזי, אמרו ליה קא מפסדן, אמר, אי קא מפסדן ניכלינהו דובי, ואי לא, כל חדא וחדא תיתי לאורתא דובא בקרנייהו, לאורתא אייתי כל חדא וחדא דובא בקרנייהו". רבי חנינא בן דוסא הגן על חפות עיזיו מהאשמות שהן עושות נזק, ואמר: אם הן לא עושות נזק, הן תבואנה למחרת עם דובים בקרניים, וכך היה. אם כך, הרועה אשם! משיבה הגמרא: לא כל אחד הוא רבי חנינא בן דוסא, שהקב"ה יעשה לו כזה נס, לכן אין לומר שאולי הקב"ה יעשה נס גדול, "ניסא רבא". אבל נס קטן, "ניסא זוטא", כמו זה שדוד הרג את הדוב ואת האריה – יכול לקרות לכל רועה. בנס הקטן הזה, דוד לחם בחכמה ובגבורה נגד החיות, וד' נתן לו מעין דחיפה ועזר לו להרוג אותם; כמו שמבאר התוספות שם (בבא מציעא קו א): "כיון שהיה שם ולא בא לו רוח גבורה אין יכול לומר דהוה מקיים ביה אבל הכא שלא היה שם דלמא אי הוה התם היה בו רוח גבורה ודעת להילחם והוה מקיים ביה גם את הארי". הנס של דוד אינו נס גלוי ופלאי, אלא ד' הכניס לו חכמה ורוח גבורה להילחם; ובפועל דוד הוא שנלחם. דוד היה צעיר, ולא ידע איך להילחם מול החיות הנ"ל, לכן הקב"ה החדיר בו חכמה וגבורה, וכך הוא לוחם דרכנו בכך שהוא מכניס בנו רוח חכמה וגבורה. ד' נותן חכמה לחכמים וגבורה לגיבורים (עיין דניאל ב כא), ולכן עלינו להיות בעצמנו גיבורים ולהתכונן למלחמה. הראב"ד מבאר שבואו של אליהו הנביא, יחזיר את רוח הגבורה בעמנו: "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם כלומר לב האבות והבנים אשר נפל בם מורך מפחד וברחו אלה פה ואלה פה מפני צרותם ישוב אותו היום לגבורתו וישובו אלה את אלה ויתנחמו זה בזה אמן וכן יהא בימינו" (ראב"ד עדויות ח ז). ומחדש רבי יעקב עמדין בפירוש המשנה: "יהודה בן תימא אומר, הוי עז כנמר, וקל כנשר, ורץ כצבי, וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים...יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתבנה עירך במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך" (אבות ה כ). מה הקשר בין עז כנמר לבניית בית המקדש? אלא כדי שתיבנה הארץ, ומתוך כך המקדש, יש להיות גיבור כאריה ועז כנמר. רבינו הרב צבי יהודה מבאר, שנס הניסים בהקמת המדינה היה בה' באייר, ששם נתגלה גבורתנו ועוצם כוחנו להילחם בחירוף נפש למען ארצנו, לראשונה מאז אלפיים שנה (לנתיבות ישראל, א, עמ' קפג [הוצאת מאבני המקום, א, עמ' רמט).

ז. האם אנו במלחמת גוג ומגוג? ישנם הרבה "נבואות" כיום מתי יבוא משיח. כל אחד מנבא נבואות, יודע עתידות, ומכריז מה יהיה מחר ומחרתיים. ה'נביאים' האלה גם מחליטים מי צריך להתחתן ומי לא, ומתי לפתוח עסק וכמה לתת להם אחוזים. יש להיזהר מכך מאוד, כי כיום אין נבואה, וגם הנביאים הקדמונים לא ידעו הכל, ואפילו ירמיהו בעצמו לא ידע שרצו להרעיל אותו: "ואני ככבש אלוף יובל לטבוח ולא ידעתי כי עלי חשבו מחשבות" (ירמיהו יא יט). לכן, לכל אותם המתנבאים שעכשיו מלחמת גוג ומגוג, אנא קצת ענווה. הפסוקים סתומים, ולחכמים אין מסורות, וכמו שמבאר הרמב"ם (הלכות מלכים ומלחמות יב) באריכות: אל תעסוק בזה, זה לא מוסיף לעבודת ד'. אנו מאמינים שתהיה גאולה, שיהיו מלחמות, ושיבא משיח. חוץ מזה, כותב הרמב"ם, אין אנו יודעים מה יהיה עד שיהיה. והנה אנו רואים שיש קץ מגולה, בניין הארץ, קיבוץ גלויות, בנין המדינה, מלחמות ישראל וחזרה לירושלים. חבל שדווקא אותם 'נביאים' המתנבאים על העתיד, לפעמים אינם רואים את ההווה שנגלה נגד ענינו. הסופר האנגלי אוסקר ויילד מביא סיפור: מעשה בכפר קטן ומשעמם. כל ערב אדם יושב בכיכר הכפר ומספר סיפורי בדיונות על בעלי חיים אגדיים שראה כל יום, וכולם מקשיבים ומתפעלים. יום אחד חזר מהעבודה, וכאן ראה כל מני חיות אגדיים, שעליהם סיפר עליהם מדמיונו בימים עברו. כששאלו אותו מה ראה היום? השיב: היום לא ראיתי שום דבר. מוסר ההשכל הוא: לפעמים אנשים מדמיינים דמיונות מופלאים, וחיים אותם, אך את הנפלאות שרואים בפועל, אינם מבינים שאלו נפלאות. לכן, חשוב מאוד לראות בפועל את בניין הארץ ובניין ירושלים. אכן ישנם דעות שונות של גדולים על מלחמת גוג ומגוג. יש אומרים שהיא כבר מתקיימת שבעים וחמש שנה מאז מלחמת השחרור (הרמ"מ כשר, בספר התקופה הגדולה), יש שאומרים שהיא כבר הייתה, ויש שאומרים שהיא עוד לא החלה. סיכום: איננו יודעים.

ח. האם יש לסמוך על צה"ל לאחר האסון? אכן, הייתה טעות מדינית וצבאית שהביאה אסון. מדינית: חשבו שאם ניתן לחמאס שלטון הוא ישב בשקט – טעות. צבאית: חשבו שחמאס מורתע, והורידו את ההגנה – טעות. לכן, מי שאשם בהחלטות אלה, צריך להתפטר ולומר שהוא אשם, לתת כל רכושו לאלמנות המלחמה; זוהי גבורה אמיתית. אמנם פחות מבית דין שהיה מצווה לפעמים על האדם שחטא לנוד ממקום למקום בעוני ולצעוק עוונו. אך אין לאבד אמון בצה"ל, אין צבא שלא עושה טעויות, אין מדינה שלא עושה טעויות. יש לראות את הטוב בכללותו. "לטעות זה אנושי, להמשיך לטעות זה שטני" (הפילוסוף היווני אוגוסטינוס). אם טועים, מתקנים וממשיכים. גם מלחמת העולם השנייה נגרמה מטעויות, וגרמה לחמישים ושבע מיליון הרוגים, שישה מיליון מתוכנו. לכן, אנא לראות דברים בפרופורציות. ב"ה צבאנו הוא אחד מהטובים בעולם: בכירים צבאיים באמריקה עומדים בהתפעלות: אף צבא בעולם לא יהיה יכול להיכנס לעזה ולהשמיד את החמאס עם כל-כך מעט אבדות. גם מלך יכול לעשות טעויות, גם דוד המלך עשה טעות, אך העיקר הוא לתקן, ולהמשיך לתת אמון. וכי מה האלטרנטיבה? נקים לעצמנו מדינה פרטית וצבא פרטי על גבעה בשומרון? אין לנו חלופה למדינתנו ולצבאנו, ואין אנו זקוקים לכך.

ט. יהי רצון שנחזור לגוש קטיף בקרוב, ומלחמה זו תאיץ חזרתנו לשם. גוש קטיף תמיד היה שלנו, אברהם אבינו ויצחק אבינו היו גרים בגוש קטיף – גרר. גוש קטיף נמצא בגבולות ארץ ישראל שיש לכבוש, ולא רק בשטח המובטח לאברהם אבינו. אבל יש לבנות ישובים ומאחזים בכל מקום, רק בתנאי שצה"ל לא מוריד אותנו. לפעמים גם אם אסור לעלות, הוא מעלים עין, וזהו בגדר הסכמה שבשתיקה. אך בניית מאחזים שלבטח יפנו אותם, גורר חיכוכים בין יהודים, חילול השם, וסיפוק תחושת ניצחון לאיוב. האם נחזור לגוש קטיף בקרוב? איננו יודעים. עוד נשוב לכל ישוב, עשרים ואחד יישובים שפונו.

י. כמה תימשך המלחמה? איננו יודעים. מלחמת ששת הימים – שישה ימים. מלחמת יום הכיפורים – חודש. מלחמת השחרור – שנה. מלחמת העולם השנייה – חמש שנים. מלחמת מאת השנים – מאה שנה. נקווה שהמלחמה לא תימשך הרבה זמן, אך גם אם כן, נתאזר בעוז ובסבלנות. ישנם כל-כך הרבה שיקולים, עמים, משוואות לא פתירות הקשורות למלחמה. הדברים מורכבים לאין שיעור, כך שאי אפשר לבשר עתידות.

אך כך הקב"ה גזר עלינו, ואנחנו מקבלים גזרתו. נעבוד את ד' בשעת מלחמה. ד' עוז לעמו יתן, ד' יברך את עמו בשלום.