אני כבר לא לובשת מכנסים

[חנה אורה יזהר]

הרב שלמה אבינר

כבר שנתיים, אני כבר לובשת חצאית או שמלה ולא מכנסיים. כל ילדותי וכל נעוריי, כן לבשתי כמו כולן בסביבתי. כך היה לי נוח, כך היה לי נעים. הסתכלתי על נשים עם חצאית כמיושנות.

הדבר הראשון שהביא לי לחשוב, הוא הפסוק שלא תלבש אשה בגדי גבר. נכון, אני לא גבר, אני אשה. אני גאה להיות אשה. זה תפקידי. זה ייחודי. למה שאתלבש כמו גבר?

אבל עלו לי פקפוקים. הרי כל כך הרבה נשים כן לובשות, כולל נשים דתיות. למה? הן לא יודעות? יש להן מכנסים יפות.

ושוב חשבתי: אז מה? וכי אני משועבדת לסביבה? וכי זה כל חיי – הנאות העולם הזה? וכי זה מה שימלא את חיי? זה מה שיתן לי אושר? זה מה שיתן תוכן לחיי?

אבל אז העלתי עוד ספק: מה יותר טוב, חצאית מיני או מכנסים? חצאית צמודה או מכנסים רחבות?

באמת, כל הכבוד ליצר הרע שלי! הוא כל כך יצירתי ומשכנע! ברור שאלבש חצאית רחבה וארוכה, חצאית רצפה.

גם חשבתי, כמעט תמיד מכנסים אינן צנועות. הן צמודות. מה? הגוף שלי הוא תערוכה? אני מרגישה לבושה וערומה בבת אחת! הגוף שלי הוא שלי, ואף אחד לא צריך לדעת איך הוא נראה. זה אינטימי.

אבל זה נימוק נוסף. כי מכנסים איני לובשת, גם כאשר אני לבדי בביתי, לבדי בחדרי, לבדי בחושך. כי פשוט מאוד, אני לא גבר, וד' מלא כל הארץ כבודו.

אבל השינוי לא היה קל. חברות הטיחו נגדי: את פנאטית בצניעות. לא נשארתי חייבת והשבתי: אתן פנאטיות בחוסר צניעות! כמובן, לא איכפת לי ללבוש מכנסים תחת החצאית, אדרבה כך לבשו נשים צנועות לאורך הדורות. אך בשני תנאים: חצאית ארוכה ומכנסיים מיוחדות לנשים.

אך עוד טענו לפניי חברות: פעם מכנסים לא היו בגד אשה, עכשיו זה השתנה. האופנה השתנתה.

לא! התורה היא נצחית, היא לא משתנה. אני יודעת שנשים רבות לובשות מכנסים. אז מה? אין להתאים את התורה למציאות אלא את המציאות לתורה.

אני מודה שבתחילה, לא ראיתי בכך שום רע, אדרבה זה היה אושרי ונתן לי הרגשה טובה. כך אהבתי את עצמי. ואמרתי לעצמי: ד' לא מתענין בבגדים שלנו, אלא בלב שלנו.

כך התרגלתי לחשוב עד שהבנתי עוד פעם, שלא אני המדברת, לא נשמתי היא המדברת, אלא היצר שלי. אם ד' אוסר, הוא יודע מה הוא אמר.

פתאום תפסתי את עצמי. בתורה לא כתוב רק שזה אסור, אלא שזו תועבה. חבל להפסיד ולהיות מתועבת בגלל דבר קטן כזה, שאינו מוסיף לי תוספת יוקר. זה לא מקרב אותי לד'. זה לא ממלא אותי חיים רוחניים. המכנסים לא יצילו אותי. נכון שד' רחום וחנון, אבל זה לא מתיר לי לחטוא.

בעצם, זו לא רק אמונה, אלא זה גם דבר שכלי. כמובן, אני לא יותר חכמה מד' ומחכמי ישראל. זה לא נכון שהתורה היא רק מצוות-פנים, יש גם מצוות-חוץ. הקדושה צריכה להתגלות בכל. הגוף שלי אינו שלי אלא של ד'. הרי זה פסוק פשוט, פשט ברור שלומדים בכיתה א.

התחלתי לומר לעצמי: אל תתאהבי בענייני העולם הזה, בחומריות, בגופניות, ביצריות. הגוף הוא קדוש, ויש לקדש אותו בעבודת ד'.

כמובן חברות לא הרפו ממני: אל תגידי שכל דבר שאינו חטא שהוא חטא, העיקר הוא הנשמה ולא הגוף, אל תציקי לעצמך בדברים של מה בכך. תתרכזי באהבת ד', באהבת הבריות, אני ד' אלהיך, כבד את אביך ואת אמך וכולי.

אבל, כבר לא נפלתי בפח. הכרתי שכל הנטיה הזאת נובעת מרצון להיות יפה ומושכת, ושזה כל עולמי, שאני זקוקה למבט זר, משועבדת למבט זר.

אדרבה, כך אני יפה, יפה בעיניי ד'. ראיתי תמונות וציורים של נשים בדורות עברו, גם גויות. איזו צניעות! בגדים רחבים, מכסים הכל, צבעים שקטים.

עכשיו אני שמה לב: אני לא אוהבת את מבטם של גברים עליי. עכשיו הם חדלו. איזה חופש!

אני אוהבת להיות אשה, אוהבת יופי נשי. אני לא רוצה לשנות. אני רוצה למצוא חן בעיני ד', ולא בעיני אנשים. אני רוצה שהפנים שלי יהיה קדוש ושהחוץ שלי יהיה קדוש. למה לי להסתיר את הפנים שלי? אני לא רוצה שטיפת מוח, אני רוצה טהרת מוח, זה אושרי האמיתי, אושרי כרצון ד', להיות צנועה מול ד', להיות צנועה לד'. כך אני בת חורין. כך אני מרגישה אורה. אני מרגישה שאני עושה טובה לעולם, טובה לאומה, בבגדים צנועים. כך אני לא מכוערת, אני יפה, יפה באמת, יפה באופן מוחלט, יפה ללא חטא. הרגשה נפלאה, הבגדים שלי מטהרים אותי, מרוממים אותי, מעלים אותי. תודה רבה לכם שאתם עושים שלום בין גופי לנשמתי, הופכים את גופי לנשמתי. הבגד שלי, זה אני, עתה זה האני האמיתי. בגד זה לא סתם. ד' הוא שנתן בגדים לאדם וחוה. האדם, הוא האדם הלבוש, והלבוש על פי ד'. לא על פי האופנה, אלא על פי בורא העולם והאדם. זו שמלת הכהונה הנשית שלי, מדי הנשיות הקדושה שלי. נכון שזה עול, אבל זה עול רך, עול נעים, עול עדין. וזו החצאית, בה אני מתייצבת מול ד'. לשוטר יש מדים, לחייל יש מדים, למכונאי בגדי עבודה, לכלה שמלה צחורה. ואלו המדים שלי, המודיעים מי אני. השמלה שלי מודיעה לעולם: אני שפחתו, אני אמתו של הקדוש ברוך הוא. השמלה הפשוטה שלי, היא מלאה אושר, מלאה חיים, מלאה דבקות בד'. אני מרגישה כל כך נפלאה. אור ד' זורם בי, אור סודי. אני בת ד'.