גיוס חרדים (תש"פ–תשפ"ד)

כלל ראשון. כל אדם חייב בצבא. זו מצוה משולשת: א. אל תעמוד על דם רעך, הצלת העם. ב. מצות כיבוש הארץ, ריבונות על הארץ. ג. קידוש השם. כאשר גוים עושים בנו פוגרומים, זה חילול השם. כאשר אנו מתגוננים ומכים אותם, זה קידוש השם.

כלל שני. גם לומד תורה חייב בצבא. את התורה לא די ללמוד, אלא צריך לקיים. את כל הטיעונים השונים נגד, כבר סתר רבנו הרב צבי יהודה בספר לנתיבות ישראל במאמר למצוות הארץ (עמ' קכה).

כלל שלישי. לומד תורה יכול לקבל דחיה. לא פטור אלא דחיה, כך שיוכל להתגדל בתורה, וכך גם יביא ברכה לצבא.

כלל רביעי. לומד תורה יכול לקצר שירותו. פחות משלוש שנים, העיקר שבעת מלחמה, הוא מוכן ומזומן לקיים מצות עשה.

כלל חמישי. אין לכפות גיוס על חרדים. ולא להפעיל לחץ. זה לא יועיל. אדרבה זה ירחיק, כמו שאין לכפות תורה ומצוות על ציבור רחוק מהן. צריך סבלנות היסטורית, ולא להיכשל בפולחן המיידיות.

כלל שישי. לא לנסות לשכנע חרדים. זה גם לא מועיל. כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע. צריך לדבר בתוכן ובסגנון שמתקבל.

כלל שביעי. לחרדים יש עתה תפקיד אחר. להרבות תורה ומצוות, ולהרבות רוחניות וקדושה. בסוף, שני הציבורים, יתאחדו יחדיו, ויתקרבו אחד אל השני, טובה וברכה.